לחלוטין לא בחינם...

אופניים במשקל: יותר מ-500 ש"ח לקילו.

חדי העין יבחינו שהמונה בצד ימין של האתר נמצא במרחק של מגש פיצה מתחום ה-5 ספרות. ולא, לא לקחתי את האופניים לטיול בחו"ל - פשוט שדרגתי אותם.

מימי הראשונים באוכף היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שה-GT הישנות שקבלתי בחינם יוחלפו בדגם חדש ונוצץ. מבצעי סוף העונה של סוף שנת 2012 גרמו לי להזיל לא מעט ריר, אך הקפדתי להדיר רגלי מחנויות האופניים בתקווה שאצליח לדחות את הקץ עד לסוף העונה של שנת 2013.

תקופת המבצעים כמעט חלפה לה בשלום, עד שחבר הופיע עם אופני מרידה נוצצים ומאובזרים היטב שרכש בסכום מצחיק של 3,000 ש"ח. אחרי סיבוב קצר על הרכש החדש התחרטתי שלא שמעתי בעצתו וקניתי לעצמי זוג כזה כשעוד הייתה לי הזדמנות.

"בטוח שאין להם עוד כאלו במלאי?"

"לא, הכל נמכר, אבל יש להם זוג באבזור זהה עם שלדה מקארבון ב-5,000"

"קארבון?!"

שבוע שלם הסתובבתי טרוד במחשבות: אופני קארבון, אותו חלום רחוק ששמור לכאורה רק לרוכבי העלית ולהייטקיסטים בעיצומו של משבר גיל העמידה, נמצאים ממש כמעט בהישג ידי. אך מצד שני - 5,000 ש"ח הינם סכום לא מבוטל עבור סטודנט תפרן שכמוני, שלא לומר שהדיל הוצע ברשת "רון מינץ" איתה היה לי ניסיון רע בעבר. אולי עדיף לאזור כוחות ולהתאפק עוד שנה?

ההיתקלות הקודמת עם "רוזן מינץ" - אחרי 220 שיתופים ומספר דומה של לייקים, מחיר הקסדה ירד ל-544 ש"ח לחברי מועדון.

בשלב הזה התקשרתי לחבר אחר, אחד שמתעניין בעיקר ברכיבה ומשתעמם מהר מאד משיחות על ציוד ושדרוגים, בדיוק האדם המתאים למנוע רכישות מיותרות.

"שמע, אני צריך שתחזיק אותי"

"מה אתה הולך לקנות?"

"יש מבצע על אופני קארבון עם [רשימת הרכיבים] ב-5,000 ש"ח."

"ואתה רוצה שאני אחזיק אותך?!"

פליק-פלאק פיננסי קל מאוחר יותר, מצאתי את עצמי בעליהם הגאים של זוג Merida FLX 1500-D מהממות. המחיר הסופי של החבילה היה 5,770 ש"ח. 5,500 על האופניים ו-270 על "כרטיס מועדון" שהקנה את ההנחה ממחיר המחירון של 10,000 ש"ח.

החבילה כללה גוף קארבון במשקל נוצה של 1,080 גר', בלם FOX F-Series 32 RL, מעבירי SRAM איכותיים (מאחור X9, מלפנים X7) ומעצורי דיסק הידראוליים Elixir-5. הכל יחד שוקל כ-11.3 ק"ג לעומת 14.6 הק"ג של אופני ה-GT הישנים.

אפילו לפני שהגעתי לשטח, ציפורי באר-שבע הביעו את דעתן על האופניים החדשים.

יום למחרת איסוף האופניים, מיהרתי לצאת ולבחון את הרכש החדש. כמעט חצי שעה לתוך המסלול מצאתי שיש שיפור על פני הזוג הישן, אך בהחלט לא שיפור כזה שישאיר אותי בפה פעור או ישכיח את זעקות השבר של כרטיס האשראי עת גוהץ בקופת חנות האופניים.

האופניים קצת יותר קלים, הרכיבה קצת פחות מאומצת, ההילוכים קצת יותר חלקים, הבולם קצת יותר נעים והמעצורים קצת יותר חזקים ורגישים. אז, רגע לפני שהתחלתי לתהות על מה הוצאתי את גובהה של משכורת ממוצעת במשק, הגעתי לעליה קשה. כל מפגש עם העליה הזו עד אותו בוקר נגמר ברודאו ארוך שבמהלכו אני מנסה לשמור את הגלגל הקדמי על הקרקע ואת הכידון בכיוון הנסיעה. כל סלע קטן היה מעודד את האופניים להתרומם על "רגליהם האחוריים" כסוס סרבן ולנסות לברוח אל שיחי הקוצים שבצידי הדרך. כל ניסיון לעצור את התופעה ע"י העברת משקל לפנים הייתה גוררת פרפור מחאה מצד הגלגל האחורי. וכך, מדדה בין פרפור לדילוג, הייתי עושה את דרכי לראש הגבעה.

והנה, הגעתי לעליה, התחלתי לדווש והתכוננתי כרגיל להיאבק בכידון סורר. להפתעתי - האופניים המשיכו היישר למעלה מבלי החלושה שבתלונות. לי נותר רק לדווש בעוד הבולם הקדמי מאפשר לי להתעלם מהדרדרת הנוראית עליה אני מטפס. הגעתי לסוף העלייה מחויך והבנתי שזהו תחילתו של סיפור אהבה.

שמחה מהולה בעצב - אופניים קלות משקל אך כבדות בכיף.

בין ראש אותה גבעה למקלדת, צלחתי בקלות מתלול ששבר אותי בעבר על ה-GT וניצלתי מהתרסקות בסוף ירידה כשהבולם הקדמי ספג בגבורה תעלה צרה שהתגלתה כעמוקה מהצפוי. כלל לא בטוח שהבולם הותיק על ה-GT היה עומד במשימה. לשם ההגינות אציין שלא סביר שהייתי דוהר אל עבר התעלה הזו באותה המהירות על האופניים הישנים. אין ספק שיש תמורה בעד האגרה.

את השמחה העכירה רק העובדה שלפחד הרגיל מחוסר היכולת להתנתק מהקליטים בשעת חרום - נוסף הפחד לפגוע בשלדה היקרה במקרה של נפילה. מידי פעם סלע רופף שניתז מהגלגל הקדמי לגחון האופניים משמיע רעש הקשה חלול ורם. לי לא נותר אלא ללטף את השלדה בעדינות ולבקש: "תהיי חזקה, בשבילי...".

אז כך, אחרי כמעט 1,500 ק"מ - הגיע הזמן להיפרד מזוג אופניים ששירת אותי נאמנה במהלך מחצית השנה האחרונה ולפתוח דף חדש עם זוג חדש ומבטיח. רק התחלתי ללמוד את האופניים הללו ונותר לי זמן רב עד שאקח אותם לקצה היכולת שלהם ושלי. אני בטוח שזה צפוי להיות מסע מהנה (ויקר!) עליו עוד יסופר כאן.

בינתיים, אם אתם מכירים מישהו שרוצה לקנות זוג GT Avalanche 3, שמורות היטב ומטופחות, יד שניה מבלוגר ציניקן - אתם יודעים לאן לשלוח אותו :)

הנזק:
אופניים חדשות - 5,770 ש"ח.

מאותגרים במדבר

יצאתי מהרכב בשעה שש בבוקר, עדיין מופתע שהצלחתי לצאת מהפוך למעלה משעה קודם לכן ועוד שרדתי את הירידות אל ים המלך מבלי להפוך להערת שוליים בדו"ח השנתי של משרד התחבורה. ניסיתי לאזור את הכוח לפשוט את הטריינינג ולעמוד מול הרוח הקרה לבוש רק בחולצת רכיבה דקה. כל אותו הזמן מהדהדת בראשי המחשבה: "למה אני עושה את זה לעצמי?".

התמרמרתי לי בשקט כל הדרך לנקודת חלוקת הערכות. זכרון הנפילה מטיול הירח המלא באותו המסלול יומיים קודם עוד היה טרי ולא ששתי לחלוק את המסלול עם עוד מאות רוכבים שכל אחד מהם יכול לשלוח אותי לרצפה בנגיעה קלה. טופס הויתור עליו חתמתי ערב קודם לכן לא היה מעודד כלל: "אני מקבל/ת על עצמי אחריות מלאה לכל נזק שיגרם לי במהלך האירוע, בכל מקום, לרבות נזק גופני, פציעה, מוותו/או נזק לרכוש". בזמן שבן הזוג שלי למירוץ אסף את הערכות שלנו תהיתי למה שילמתי 165 ש"ח כדי להתעלל בעצמי בצורה כזו.

מתחם האירוע לאור הזריחה, עשרות אנשים שילמו כ-90 שקלים נוספים בעבור התענוג המפוקפק של שינה באוהל במדבר ערב האירוע
(קליק להגדלה)

כמעט שעה מאוחר יותר, עשינו את דרכנו למשפך הזינוק. מצאנו את עצמנו מוקפים רוכבים מגיל העשרה עד גיל העמידה, כשכל אחד מהם רכוב על אופניים יקרות מקודמו. ראשונים זינקו רוכבי המקצה הארוך (72 ק"מ), אחרי המבוגרים ומשתתפי מקצה ה-Ultimate הכולל 20 ק"מ ריצה בערב התחרות ו-48 ק"מ רכיבה בבוקר למחרת. אחריהם הגיע תורנו.

My partner is not impressed.

למרות שכבר די הסתגלתי לנעלי הSPD שלי - מאד חששתי מהיתקלות עם רוכב אחר בזינוק שתשלח אותי בפלונטר לרצפה. לשמחתי זה לא קרה, ומהר מאד מצאנו את עצמו על דרך עפר רחבה המתפתלת במעלה נחל פרצים. למעט מלכודת חול שהפתיעה רוכבים רבים בתחילת המסלול וכמעט גרמה לתאונת שרשרת - הרכיבה התקדמה בצורה חלקה למדי. משלא הגדרתי מראש זמן מטרה החלטתי לדגול בפוליסה של "קיזוז עקיפות": ספרנו כל רוכב שעקפנו ועל כל רוכב שעקף אותנו הפחתנו ממניין העקיפות - השאיפה הייתה לשמור את מניין העקיפות חיובי, כלומר לא להיכנס לאוברדראפט של רוכבים.

צפוף פה, צפוף.

הפתענו בקצב טוב ויצאנו מהמינוס שצברנו בקילומטרים הראשונים של המסע, אחרי שהפתענו את עצמנו - הגיע תורו של המסלול להפתיע אותנו. בק"מ השביעי פגשנו עליה של כ-25 מ' לאורכם של 100 מ' בלבד. מאוחר יותר למדנו כי הוותיקים מכנים אותה "קיר המוות". למרות תלילותה, הקרקע בעליה איפשרה אחיזה טובה והיו לי תקוות לסיים אותה ברכיבה. לצערי תקוות אלו נגוזו בשל פקק תנועה אדיר של עשרות מטפסים בהליכה שלא הספיקו/ לא טרחו לנסות לפנות נתיב לחבריהם הרכובים.

"Standing room only"

בראש העלייה מצאנו רוכבים רבים מתנשפים לצד אופניהם המונחות על הקרקע, למרות הפיתוי לעצור ולנשום מעט אוויר - חזרנו מיד לרכב בכל הכח במטרה לנצל את התוואי השטוח והנוח של מישור עמיעז. מאוחר יותר למדתי שהק"מ ה-9 של המסלול, ממש אחרי העליה, היה הק"מ שגמענו במהירות הממוצעת הגבוהה ביותר - 25.5 קמ"ש.

המישור עבר ללא תקריות מיוחדות, השתדלנו להתקדם בו כמה שיותר משום שידענו שבסופו מצפה לנו ירידת ה"סלאלום" הידועה לשמצה. שטפון חולף הפך את הירידה עמוסת ה-Switchback-אים הקשה ממילא לטכנית ובלתי צפויה מהרגיל. בביקור הקודם התקשינו לרכב שם בדבוקה של שלושה, לכן חששתי מאד מהתוצאות של דחיסת מאות רוכבים למקטע הקצר הזה.

"אההה... סליחה, זה זמן טוב לעקוף?"

לשמחתי - הירידה הייתה הרבה פחות צפופה מהצפוי, ואפילו הצלנו לעקוף בנימוס כמה רוכבים גם שם. מסוף הירידה נותרו רק שני ק"מ עד נקודת הסיום. "נק' סיום" זו כמובן הגדרה לא מוצלחת במיוחד שכן ציפתה לנו הקפה נוספת של המסלול לפני שנזכה לסיים את המסע.

השאיפה הייתה להשלים את הסיבוב השני בקצב דומה לראשון, בנוסף - קיוויתי הפעם לטפס את "קיר המוות" ברכיבה. כשהגענו לקיר, שמחתי לראות שהפעם היה פחות פקוק, הורדתי הילוך והתחלתי לדווש. מהר מאד הגעתי למחצית הדרך, לעומת גבעות הדרדרת בבאר-שבע, האחיזה בעלייה הזו היית הייתה פשוט פינוק והייתי בטוח שאוכל להגיע לפחות עד השליש האחרון שלה. לצערי בשלב הזה השותף שלי התקשה לעבור את שיירת ההולכים שמולו, ירד מהאופניים ואני אחריו.

במישור העייפות מהסיבוב הראשון החלה להיות מורגשת, שיחקנו על גבול היכול האירובית שלנו, כשאני כל הזמן מדרבן את השותף שלי למשוך עוד קצת על אף חששותיו מ"שפיכת מנוע". ג'לים נאכלו, רוכבים נעקפו ונתננו דחיפה רצינית לקראת הסיבוב השני בירידת הסלאלום מתוך הכרה בכך שלא יהיו הזדמנויות רבות לעקוף רוכבים נוספים לאחריה.

שני הק"מ האחרונים היום הקשים ביותר במסלול, וידעתי שהעליה הקצרה ממש לפני נקודת הסיום לא תהייה קלה. נתתי את כל מה שנשאר בישורת הזו, ובצעקות של "פדל כבר מאדרפאקר!" דאגתי שגם השותף שלי יעשה את אותו הדבר. העליה האחרונה, שהייתה בסה"כ רמפה קטנה בשביל 4x4, הרגישה קשה יותר מ"קיר המוות". צעקתי לשותף: "תתעלם מהעליה! זה מישור - פדל!" וכך שעטנו לקו הסיום.

כשהדופק ירד, והאבק שקע - נותרתי עם חיוך ענק על הפנים. המרמור של שש בבוקר כבר נשכח מזמן וכל מה שיכלתי לחשוב עליו הוא איך אנחנו משפרים את התוצאה בשנה הבאה. סיימנו 48 ק"מ בשעתיים ו-25 דקות כשזמני ההקפות כמעט זהים בין ההקפה הראשונה לשניה. דורגנו במקום ה-76 מתוך 281 הזוגות שהשתתפו במקצה ובמקום ה-26 מתוך 76 הזוגות בקטגוריית הגברים עד גיל 40.

חברים מקבוצת BGU-Bike אפילו הצליחו להגיע לפודיום: טל נתיב ובוגדן טנסה לקחו את המקום הראשון בקטגוריית הזוגות המעורבים למרחק 23 ק"מ עד גיל 40 ואת המקום ה-7 המכובד במקצה כולו.

למה להתאמץ ולזכות במירוץ כשאפשר להתגנב לפודיום כשהמארגנים לא מסתכלים?

לפני שחזרנו לרכב, עשינו סיבוב בהפנינג של המירוץ: עשרות דוכנים של חנויות ומותגי אופניים. מי שמכיר אותי, או קורא כאן באופן קבוע יודע שלשחרר אותי במקום כזה זה איפשהו בין לשחרר פיל בחנות חרסינה לבין לשחרר ילד בחנות ממתקים. יצאתי יחסית בזול עם 4 פנימיות ב-100 ש"ח (מבצע מוצלח ממש!) ו-24 ג'לים של GU ב-140 ש"ח.

לסיכום: הייתה חוויה אדירה ואירוע מוצלח ביותר, אני בהחלט מתכוון להגיע בשנה הבאה (אולי אפילו למקצה הUltimate) וממליץ לכם לעשות את אותו הדבר.

הנזק?

הרשמה למירוץ - 148.5 ש"ח (הא! קופון 10% הנחה!)
4 פנימיות Joe's Yellow Gel במבצע - 100 ש"ח
3 ג'לים של Challenge במבצע - 10 ש"ח (מה? היה מבצע!)
24 ג'לים של GU - "רק" 140 ש"ח.

סה"כ 398 ש"ח (אאוץ')

חלוקים חלקים

שביל מסומן היטב

פעמיים הזמינו אותי להצטרף לרכיבה בסינגל חלוקים.

פעמיים הבטחתי להצטרף.

פעמיים הברזתי.

לכן, בהתחשב במצבו העגום של שוק החלב בישראל (ובפרט מחירי הגלידה), כשהזמינו אותי בפעם השלישית - דאגתי להגיע.

טרם היציאה לדרך, שמעתי הרבה דיווחים סותרים לגבי רמת הקושי של המסלול: החל מ"די קל" וכלה ב"תדאג להביא מגינים". בהתחשב בכך שאין לי מגינים - לא הייתה לי התלבטות מיוחדת לגבי איזה ציוד להביא. בהתחשב בכך ששכל ישר זה לא הצד החזק שלי, גם לא הייתה לי התלבטות מיוחדת אם לצאת למסלול או לא...

כשמי שאמר שהרמה הטכנית של המסלול "ממש בסדר" מגיע לבוש ככה, זה הזמן להתחיל לדאוג...

כאילו בבכדי להחמיר את המצב - ירד גשם בשדה בוקר במהלך הלילה כך שציפו לנו שלוליות ובוץ לכל אורך המסלול. יצאנו לדרך בחשש קל, והתחלנו לטפס במעלה הסינגל. אחרי עליה תלולה וארוכה פוצינו בירידה ארוכה רצופת טרסות קטנות שממש מזמינות קפיצה. הקפצוצים הללו עלו לי בפנצ'ר, אך עם מעט עידוד חומר האיטום הצליח להתגבר עליו.

זה לא אמור להיות מדבר?

עם כמה שטרסות היו מהנות בירידה, מהר מאד מצאנו את עצמנו מטפסים כאלו בעליה בהמשך המסלול. באופן כללי טיפוס מדרגות סלע בגובה 30-40 ס"מ לא היה מאתגר יותר מידי, אך כשהשטח לפניהן ואחריהן מלא בוץ - זה הופך סיפור אחר לחלוטין. אחרי הטיפוס הנוסף, ירדנו לערוץ נחל סלעי ומלא שלוליות. הבוץ והמים הפכו את הרכיבה למאתגרת במיוחד - אך זה בהחלט שווה את החוויה של רכיבה במדבר אחרי הגשם. למי שטרם ניסה זאת - אני בהחלט ממליץ בחום לנסות*.

זה לא שצילמתי מאוחר מידי, הוא פשוט נדחף לתמונת נוף

אחרי כ-15 ק"מ המסלול הלך והפך מישורי, בצד הדרך ראינו הר אימתני ונשמנו אנחת רווחה כשגילינו שהמסלול עוקף אותו ממערב. לא חלפה דקה מאז ועד לרגע בו אמרתי "אתם יודעים מה? אולי נטפס אותו בכל זאת?". לכן אני מאמין שבעוד מספר שנים אזכור את היום הזה כיום בו האופניים גרמו לי לאבד את השפיות באופן סופי.

מסתבר שהפסגה הזו היא נקודת הסיום של מסע סוף המסלול של סיירת רימון.
אני בטוח שגם הם ראו אותה מרחוק וחשבו "בטח יהיה ממש כיף לטפס לשם!"

טיפסנו על ההר עד לנקודה בה היה די ברור כי העליה כבר לא עבירה לאופניים. בין אבני הצור החדות שכיסו את כל ההר לבין הבוץ בקליטים שגרם לי לפקפק ביכולת שלי להתנתק מהם בהצלחה - גיליתי לפתע שיכולות הטיפוס שלי באופניים השתפרו פלאים. בראש ההר זכינו לפנורמה יוצאת דופן של האזור (קליק לפנורמה של 360 מעלות - נסו, זה כדאי).

זו הכוונה ב"לא עביר לאופניים".

לאחר שירדנו מהפסגה, המשכנו בחזרה לכיוון שדה בוקר. לצד הדרך ראינו את הר צרור, כמו גם סינגל מפתה מאד שהשתרך במורדו. כמעט וחתכנו לכיוונו, אך ברגע האחרון הבננו שמדובר בצלילה של כ-200מ' אותה נידרש להשלים לאורכו של מעלה צין האכזרי, החלטנו לשמור את התענוג לביקור הבא.

מפתה, לא?

את השיעמום של הקילומטרים המישוריים האחרונים הפיגו משתתפי "צעדת בן-גוריון" שגדשו את שדה צין. ליווינו אותם בחזרה למדרשת שדה בוקר וסיימנו את היום יבשים מהצפוי, חבולים פחות מהצפוי ובעיקר - מרוצים מאד. בהחלט מסלול מומלץ שעוד אשוב לרכב בו גם בקיץ, אם כי אין ספק שהחורף הוא התקופה המושלמת לבקר בו.

לקינוח - אתם מוזמנים לצפות בוידאו מהרכיבה בסינגל חלוקים:

הנזק: חינם!

-----------
*ממליץ בחום, כמובן בהנחה שאתם רוכבים מיומנים מספיק על מנת שלא לחזור הביתה במסוק.

סוב נסוב

אופניים, אופניים בכל מקום

סגירת כבישי ת"א לטובת רוכבי האופניים אולי לא נשמעת כמו אירוע מרגש לרוכב שטח, אך אירוע "סובב תל-אביב יפו" היה הזדמנות מצויינת לחזור לאהבה הראשונה שלי: הרולרבליידס.

שנים התאמנתי בענף ההחלקה המהירה ואף החזקתי בתואר "אלוף הארץ" לתקופה. עומס הלימודים האוניברסיטאיים יחד עם המעבר לכבישי באר שבע המשובשים (שלא לומר נהגיה המשובשים עוד יותר) הפכו את אימוני ההחלקה לקשים עד בלתי אפשריים.  כך שהרולר בילו את רוב הזמן בארון בעוד שאני ביליתי את רוב הזמן באכילת פיצה במעבדה.

למרות שהשתדלתי לשמור על כושר בריצה, האימונים הללו לא תורגמו היטב לכושר החלקה. האופניים, לעומת זאת, הרגישו כקרוס-טריינינג מבטיח. לכן אחרי כמעט ארבעה חודשים באוכף, למעלה מ-900 ק"מ ו-76 שעות רכיבה נטו שמחתי מאד להזדמנות לעשות סיבוב מרענן על 8 גלגלים ולראות אם המצב השתפר.

משום שמדובר באירוע עממי, חברי נבחרת ישראל בהחלקה מהירה החליטו לנצל את ההזדמנות לקצת החלקה קבוצתית ייצוגית - משימה שהתבררה כמסובכת למדי בין 20,000 רוכבי האופניים שהגיעו לאירוע.

הגעתי לזינוק בכיכר רבין דקות בודדות לפני הזינוק, אספתי במהירות את ערכת המירוץ מחבר שדאג להביאה עבורי ומיהרתי לקו הזינוק. זה הזמן להלין על הטרנד המתפשט של איסוף מוקדם לערכות מירוץ: באירועי נייקי זה עוד היה נסבל, אז נאלצת רק לכתת את רגליך לחנות הקרובה למקום מגוריך. כאן, בדומה למרתון ת"א, היה על המשתתפים להגיע לכיכר רבין ביומיים שקדמו לאירוע על מנת לאסוף את הערכה. המשמעות עבור מי שלא גר בביצה התל-אביבית היא הקרבת חבר שיצלח את מתקפת הפרסום של נותני החסות ב"הפנינג" וידאג גם להגיע מוקדם מספיק לאירוע על מנת להעביר לך את הערכה.

הפעם הערכה כללה חולצה מנדפת ומספר חזה דביק. לצערי מספק החזה בהחלט לא היה דביק מספיק ועוד לפני שחציתי את קו הזינוק הוא כמעט ונשר מהחליפה שלי. בסופו של דבר קיפלתי אותו לשניים ושמתי אותו בכיס, מה שזיכה אותי במבטים רושפים מצד הסדרנים לאורך המסלול.

הזינוק החל בפקק אופניים אדיר, שהחל להשתחרר רק במחצית הדרך מהכיכר לנחל הירקון. ברגע שהרוכבים על שתיים החלו לפדל ברצינות נשמע שאון אדיר של הילוכים מקפצצים, שניכר שרבים מהם לא השתלבו כראוי. חיוך קל של שמחה לאיד נסוך על פני והתחלתי לדחוף את ההילוך הבודד של גלגלי ה-110 מ"מ שלי.

בשלב הזה החלו הניסיונות לאסוף את מחליקי הנבחרת - חלק הקדימו לזינוק ונמצאו כבר רחוק מלפנים, אחרים סבלו מתקלות של הרגע האחרון וטרם יצאו. בין הטלפונים תוך כדי הנסיעה - אתנחתא קומית: בחור רכוב על חד-אופן עם גלגל 36 אינץ'. לבסוף קבענו להיפגש תחת גשר ארלוזורוב ומשם המשכנו להחליק יחד.

אחוז ניכר מנבחרת ישראל בהחלקה מהירה

הרכיבה על איילון הייתה תענוג. רוכבי שטח כמעט ולא מבדילים בין סוג אספלט אחד למשנו, שמעתי שרוכבי כביש קצת יותר רגישים לכך - אבל קשה להסביר למי שלא חווה זאת עד כמה המחליקים מרגישים כל גבשושית בכביש. אם כבישי באר שבע מרגישים כמו גבעת כורכר מדורדרת רצופה בולדרים ומדרגות - נתיבי איילון הרגישו כמו שביל עפר מהודק היטב.

רק רכבת! רכיבה בטור מפחיתה את התנגדות הרוח.

בדרך פגשנו זוג רוכבי שטח שהתפלאו מקצב הרכיבה שלנו (כ-30 קמ"ש יציב) והתעניינו בספורט. מהר מאד השיחה גלשה לעלות הציוד.שמחתי לספר שנעל הקארבון שהותאמה אישית לכף הרגל שלי, מסגרת האלומיניום מהקלות שיוצרו באותה תקופה, המיסבים וסט גלגלי המירוץ שלי עלו כ-3,500 ש"ח. אמנם היה מדובר ברכישה מוצלחת בחו"ל, אך גם מי שישתדל לזרוק כסף לפח יתקשה להוציא פי שתיים מהסכום הזה ברכישת הציוד הכי טוב בתחום. רק לשם ההשוואה - אופני כביש "מקבילות" לרולר שלי יעלו בהערכה גסה פי עשר.

"מה לגבי בלאי?" הקשה אחד הרוכבים.
"צריך להחליף גלגלים ומיסבים אחת לשנה של רכיבה אינטנסיבית בערך - אבל זה סיפור של 500-800 ש"ח"
"לגלגל?"
"לא - לכל השמונה"

המבט המופתע על פניו עשה לי את היום.

אספלט כל כך מוצלח שבא לך לחבק אותו.

כמעט 15 ק"מ לתוך המסלול, התחלתי להיות מוטרד מכך שטרם ראיתי תחנת מים. בניתי על כך שדמי ההרשמה שלי יזכו אותי לפחות בהזדמנות לתפוס בקבוק מים. לכן יצאתי לדרך רק עם בקבוק אחד של 750 מ"ל. בערך בק"מ ה-16 נתקלתי בתחנת המים הראשונה, שמאוחר יותר התבררה גם כתחנה האחרונה. ב"מסע לעתיד מתוק" המארגנים פיזרו לפחות ארבע תחנות מים לאורכו של מסלול שטח קצר ב-10 ק"מ מזה לכן התאכזבתי למדי מה"ייבוש" של סובב ת"א.

אופניים לצד הדרך גרמו לנו לשמוח ששיעור התקלות ברולר שואף ל-0.

שכחתי מכל העניין הזה מהר מאד כשהגענו לטיילת. האספלט שם היה פשוט חלומי ויחד עם רוח גב קלה - ניצלנו את התנאים לטיסה במהירות יציבה של כמעט 40 קמ"ש לעיניהם של רוכבי כביש מופתעים. דקות ספורות מאוחר יותר הגענו חזרה לרחוב אבן-גבירול.

ברקע: רוכב כביש שנעקף במהרה.

מסלול ה-42 ק"מ השנה היה בתצורה של זוג הקפות על אותו מסלול והחלטנו לנצל את הסיבוב השני לרכיבה קצת יותר מהירה. למרות העייפות הקלה, הורדנו כמעט 10 דקות מזמן ההקפה וחזרנו לכיכר עם חיוך ענק על הפנים.

לסיכום - היה תענוג לראות את תל-אביב נכבשת ע"י רוכבי האופניים ועוד יותר נחמד לנצל את ההזדמנות להחלקה מוצלחת במיוחד. נראה גם שהשעות שביליתי באוכף החזירו קצת את הרוח למפרשי ההחלקה שלי.
לרוכבי שטח לא הייתי ממליץ להגיע לעיר במיוחד בכדי להשתתף באירוע, אך אם אתם באזור בהחלט שווה להגיע. לרוכבי כביש לעומת זאת יש הזדמנות נהדרת לצבור קילומטראז' בהקפות חוזרות של המסלול - כל עוד לא אכפת להם להתמודד עם הצפיפות.

צאצא עב-כרס

כמעט מהרגע שעליתי לאוכף התחלתי לשמוע על יער בן-שמן. כמו האקס המוצלח להחריד של הבחורה איתה אתה יוצא הוא תמיד השתרבב איכשהו לשיחה: "זה אחלה מסלול, אבל בבן-שמן...". כמובן שמהר מאד הגעתי למסקנה שאני חייב לבקר שם. אך מה לעשות? אני והאופניים נמצאים בבאר-שבע ויער בן-שמן נמצא באזור לוד...

המתנתי להזדמנות הנכונה לבקר במקום - בשאיפה יחד עם רוכב שמכיר את האזור. הזדמנות כזו נקרתה בדרכי כאשר עליתי צפונה עם האופניים להשתתף ב"מסע לעתיד מתוק" - אירוע אופניים עממי באזור לטרון. לשמחתי חבר מהמרכז שהכיר את היער היטב היה פנוי להצטרף אלי למחרת. זה היה סידור מושלם אלמלא החלפתי את הפדלים באופניים במערכת SPD לפני פחות משבוע. בן-שמן הייתה צפויה להיות הפעם הרביעית שארכב מחובר ובהחשב בכך שהפעם הראשונה נגמרה ב-3 נפילות בשטח קל יחסית, הסינגלים הטכניים של האזור נשמעו כמו רעיון רע.

אבל אצלי השכל הישר אוהב לישון עד מאוחר ולרוב מתעורר בערך בשעה שאני חוזר מרכיבת הבוקר. אז למה לחכות להזדמנות הנכונה לבקר בבן-שמן כשאפשר לקפוץ על ההזדמנות הראשונה?

בנוסף לחבר המקומי, הצטרף למסע שותף שני שגם כיתת את רגליו למרחקים לטובת מסע האופניים שהתרחש יום קודם. אז כך - יצאנו שלושה לדרך עם זריחה (טוב, קצת אחריה) מלאי תקווה לא לצבוע אף סלע באדום. מיד עם ההגעה לחניון הבנתי שמדובר באתר מסדר גודל אחר מזה שהכרתי עד היום. בחניון עמדה כמות מכוניות שיכלה להתחרות בקלות בזו שהגיעה למסע שהתרחש יום קודם. לא הספקתי להציץ מתוך הרכב וכבר ראיתי חבורה ענקית של כ-20 רוכבים מתחילים את דרכם במורד סינגל סמוך.

כל כך עמוס כאן, שלפתוח חנות אופניים נראה כמו רעיון מוצלח.

האופניים נשלפו מתוך הרכב, ומהר מאד שעטנו גם אנחנו במורד אותו הסינגל. כבר בתחילתו הסינגל היה מלא "צ'ופרים" - מדרגות סלע קטנות, פניות חדות ומעברים צפופים בין עצים ובולדרים. ניצלתי את המדרגות הקטנות על מנת להנות מאחד התענוגות הגדולים של רכיבה מחוברת: יכולת קפיצה מטורפת. כשאתה מחובר לפדלים, כל מה שצריך זה סלע קטן, או אפילו תלולית עפר וקצת מהירות, משיכה קלה בכידון, משיכה קלה ברגליים ואתה מרחף באוויר.

כמו ילד עם צעצוע חדש קיפצצתי מסלע לסלע כשכל העת אני צובר מהירות בירידה. הכל היה טוב ויפה עד שנחיתה גבולית בשילוב עם פניה חדה בין עצים כמעט ונגמרה בפגישה אינטימית עם גזע של ברוש. הגעתי למסקנה שאולי זה לא הזמן להתנהג כמו שפן עליז והמשכתי ביתר זהירות.

התחלנו את המסלול בסינגל "הרצל", ועשינו את דרכנו לכיוון סינגל "ענבה" - משביל מוצל בין עצים המשכנו לגבעה חשופה יחסית הידועה כמצפה גמזו. בין לבין עברנו שוב ושוב מירידה בסינגלים נפלאים לבין טיפוס בשבילי נחש. חוץ מהמאמץ הנוסף, העליות היו מהנות כמעט כמו הירידות.

בטח שהוא מחייך, קיצרנו את המסלול המתוכנן ב-7 ק"מ...

עם החיבור לסינגל "ענבה" נתקלתי בחיה חדשה: "עליה טכנית". בשונה מגבעות הדרדרת בבאר-שבע, שם ה"טכניות" מסתכמת באחיזה בעייתית ואולי מדרגת סלע קטנה - כאן נדמה היה שאני רוכב בסינגל נגד כיוון התנועה. טיפסנו בשביל נחש עקלקל רצוף בולדרים קטנים שחסמו את הדרך ובעיקר בולדרים גדולים שעליהם היה צריך לטפס. כמובן שהמכשולים הקשים ביותר מוקמו מיד לאחר פניות חדות.

כשניסיתי לטפס סלע חלק באורך מטר ובגובה של בערך חצי מטר, הרגליים בגדו בי. לא הצלחתי להמשיך לפדל ולא הספקתי להתנתק. לשמחתי הסלע לשמאלי היה גבוה מספיק על מנת שאוכל להניח עליו יד ולהימנע מנפילה כואבת הרבה יותר. בהמשך ציפו לי עוד כמה אירועי "כמעט ונפגע" בהם הספקתי להתנתק רק ברגע האחרון.

מגן לסת בהחלט נראה כמו בחירה נבונה למסלול הזה

חבול מעט, עייף מאד ועם זקן של זיעה מאחורי מגן הלסת הגעתי לראש העליה. נדמה ששותפי לרכיבה, בעיקר המקומי מביניהם, גמעו את העליה כאילו מדובר בכביש סלול. עצרנו למנוחה קצרה, התפנקתי בג'ל אנרגיה והמשכנו בדרכנו. כאן השטח הפך להיות קשה יותר: סלעים חדים הכתיבו קו נסיעה מדוייק ובלתי מתפשר שלא פעם הוביל היישר למדרגה נסתרת.

בתקופה הביזנטית כרו כאן מדרגות רבות על מנת להכשיל את רוכבי האופניים של צבא כובש

כשהמוביל נתקל במדרגה תלולה במיוחד הוא היה צועק לי "קח את התחת אחורה". בראשי הדהד המשך המשפט החסר: "כי הסלע הזה הולך לזיין אותך אחושרמוטה!". האופניים הפתיעו אותי, ובעיקר הפתעתי את עצמי ביכולת לעבור מדרגות כאלו. גם נפילות כמעט אנכיות של קרוב למטר נגמרו בקול חבטה עזה של הבולם הקדמי במקום בקול פצפוץ המפרקת שלי.

ככל הנראה מה שנותר מעמוד השדרה של רוכב פחות בר-מזל ממני

לכל אורך הדרך הורגשה תנועה ערה של רוכבים - עד כדי כך שבמפגשי שבילים היה חשוב להביט לצדדים ע"מ לוודא שאין תנועה בציר החוצה. כשנעצרתי למנוחה קלה או עקב מכשול שהכריע אותי, מיד משכתי את האופניים מחוץ לשביל, נדיר שהספקתי לעלות בחזרה לאוכף לפני שעבר בנתיב רוכב נוסף.

מתכננים את המשך המסלול

מעבר לעצים, סלעים, נפילות ופניות נוסף לרשימת הדברים שהפתיעו אותי במסלול גם אתר מורשת שהסתתר למרגלות אחת הירידות: "בקעת הנזירים". המערה במקום שימשה את עולי הרגל הנוצרים בדרכם לירושליים והיא אף מוזכרת כמקום בו הסתתר רבי נחום איש גמזו מפני הרומאים.

בקעת הנזירים: נקודות בונוס למי שמאתר את הרוכב בתמונה (לחצו להגדלה)

משם והלאה הסינגל הלך והפך קל יותר, התחברנו לנחל גמזו שם זכינו למקטע מוצלח במיוחד: שביל פתלתל ומלא הפתעות נעימות המוקף יער עבות משני צידיו. סינגל "ענבה" מצטרף לקראת סופו לסינגל "הרצל" העמוס יותר. רגע לפני מפגש השבילים הקדשנו רגע לנסיונות טיפוס על סלע תלול. כמעט וויתרתי על התענוג מחשש שזה יגמר בנפילה, אך כשרוכב בערך בגילו של אבי צלח את המכשול כאיילה קלילה - נשברתי והחלטתי לנסות.

נחל גמזו - מרגיש כמו חו"ל

למרות שאחד החבר'ה היה בכוננות להציל אותי במידה ולא אצליח להתנתק - עדיין הצלחתי להיתקע נעול בפדל ולפגוש את הסלע מקרוב. תחקיר קצר הביא למסקנה שעליתי בהילוך נמוך מידי ובניסיון השני טיפסתי את המכשול בהצלחה. בין לבין למדנו שיעור על חשיבותו של ביגוד רכיבה מתאים לתנאי השטח. כמובן שהכל תועד בוידאו:

אחרי 18 ק"מ שהרגישו מאמצים לפחות כמו 40, חזרנו לחניון. למרות הברך שקצת כאבה מהמפגש עם הסלע, שלא לומר פחד המוות המתמשך לאורך מרבית הדרך - אני בהחלט יכול לומר שזה היה אחד מטיולי האופניים המהנים ביותר שחוויתי, אם לא המוצלח שבהם עד כה.

למרות שלא הייתי מתנגד לחזור על אותו מסלול בדיוק, נותר עוד לבקר בסינגל "הרצל" ובחלקים של סינגל "ענבה" עליהם וויתרנו מפאת קוצר הזמן. נראה שליער בן-שמן יש עוד הרבה מה להציע, ואני בהחלט מצפה לביקור הבא!

נפילת סוכר

הצעה ללוגו אלטרנטיבי לאירוע - מעביר את התחושה של טיפוס עד השמש...

כושר, כידוע, טוב לבריאות. לכן הגיוני כמובן שבזמן האימונים שלו לתחרות איש הבזל אחד מרוכבי BGU Bikes פיתח סוכרת...

כסוכרתי ייצוגי להפליא, הוא דאג להזמין את כל רוכבי הקבוצה לאירוע המכרזי של חובבי הגלגלים מאותגרי האינסולין בארץ.

"מסע לעתיד מתוק" הוא מסע אופניים למען הסובלים מסוכרת נעורים (סוג 1). המסע מתקיים אחת לשנה מזה חמש שנים והוא מחולק לארבעה מקצים עממיים: 5, 12, 24 ו-32 ק"מ.

כמובן שקפצתי על המציאה ונרשמתי, איך לא, למקצה ה"אתגרי ארוך" שאורכו 32 ק"מ.

המסע התחיל בפארק "מיני ישראל" שבפאתי לטרון. התכנסנו בחניון האתר ושמחתי לראות שחבר כבר אסף עבורי את "ערכת המירוץ" שלי. פחות שמחתי לגלות ש"ערכת המירוץ" כללה סרט נייר אדום ותו-לא. ענדתי את הסרט ורטנתי את דרכי לקו הזינוק. התנחמתי מעט בכך שההכנסות מהאירוע מוקדשות למציאת תרופה למחלה. מי שראה איך אני אוכל יודע כי בהחלט סביר שההשקעה הזו תשתלם לי בעתיד.

עמדתי מול קו הזינוק, הכרוז ביקש להזכיר לכולם שלא מדובר במירוץ וכמובן שבדיוק באותו רגע החלטתי שמירוץ דווקא נשמע כמו רעיון מצויין. פתחנו בדבוקה המובילה בקצב יפה, את חמשת הק"מ הראשונים גמענו תוך פחות מ-20 דק' מבלי שאף רוכב יעקוף אותנו. הם כמובן לא ידעו שמדובר במירוץ, אך זה פעל לטובתנו...

חתיכת הנייר היחידה שאני יכול לחשוב עליה שעולה יותר מהסרט הזה היא שטר של 100 ש"ח

בק"מ החמישי נאלצנו לעצור לרגע, וכך תוך דקות ספורות נגוז החלום להגיע לסיום בין הראשונים יחד עם שצף הרוכבים שעקף אותנו. נחוש להשלים את הזמן שאבד - תקפתי את העליה שעמדה לפנינו בנחישות. היא, מצדה, נכנעה מהר והותירה אותנו עם ירידה תלולה באופן מפתיע שבמורדה שעטנו עד שער ברזל נסתר שחסם את כל הנתיב. אחרי ההתאוששות מבלימת החירום שנדרשה - תהיתי איך המארגנים לא דאגו לפתוח את אותו שער, או לכל הפחות להניח לפניו שלט אזהרה.

המשכנו את הטיפוס במעלה גבעות פארק רבין עד לשיא הגובה באזור הק"מ ה-12. במהלך הטיפוס התלבטתי אם להמשיך ולפדל באמוק, או להרשות לעצמי לעצור מידי פעם ולצלם את הנוף. כפי שאתם יכולים לראות, בחרתי באפשרות השניה ומכאן והלאה הפסקתי להתרגש מכל רוכב שעקף אותנו בעליה.

בית-שמש נפרשת למרגלותינו ומעלה זכרונות עליזים ממסלול "המרובע הגדול" (לחצו להגדלה)

את חלק הארי של 200 המטרים שנצברו לאורך 12 הק"מ האחרונים בזבזנו בירידה פרועה לאורך 5 ק"מ בלבד. המשכנו לאורך שבע ק"מ לא מרגשים במיוחד של שדות בין תעוז לבקוע. תחנת המים שם הפכה למוקד של מפגש חברתי.

רוכבות קבוצת TNT הגיעו כל הדרך מהגליל העליון.
במרכז: אחת הבנות מתפארת בקריאת מד הסוכר שלה

אחרי התקשקשות קלה עם הרוכבים שעצרו לנוח ולשתות, הגעתי למסקנה סופית שהיה מיותר להביא מנשא מים. הייתי יכול להסתדר בקלות עם זוג בקבוקים על השלדה ורענון תקופתי בתחנת מים.
קילומטרים ספורים מאוחר יותר עברנו את תעוז וציפתה לנו הפתעה נעימה במיוחד: יער המגינים.

"הנח את אופניך במקום המסומן"

יער המגינים היה מוכר לי זה מכבר כמתלול החביב על רוכבי DH (דאון-היל - רכיבה אגרסיבית במורדות תלולים) לכן שמחתי מאד כשנדמה והמסלול רק ילטף את קצה היער מבלי לטפס לגבהים לא סבירים. תקוותי כמובן נגוזו במהרה כשפניה נסתרת זרקה אותנו היישר לטיפוס לא סביר בעליל. 100 מ' אנכיים מאוחר יותר, כבר התחלנו לראות את הסוף.

היציאה מיער המגינים אל עבר הסוף הקרב

ארבעת המקצים של המסע החלו להשתלב במהלך הקילומטרים האחרונים ולפתע מצאנו עצמו מוקפים לא רק ברוכבי שטח קשוחים על אופני שיכוך מלא, כי אם במשפחות וילדים לרוב. השמש כבר עמדה גבוה בשמיים וסיימתי את המסלול בתחושה שביליתי את מרביתו בניסיון להתקרב אליה כמה שיותר.

לקראת הסוף המר, העתיד המתוק לא נראה באופק...

במיני ישראל כובדנו בחבילות שי שהכילו בקבוק מים, חטיף אנרגיה, כרטיס הגרלה וערב רב של פלאיירים לא מועילים. זכינו גם להסתובב בפארק שניכר שלא עבר אחזקה משמעותית מאז שנת 2007 - לפחות ככל שזה נוגע לדגמים ולמיניאטורות.

"הורה! הלכתי אחורה! נפלתי לג'ורה.."

בשלב הזה נפרדתי ממי שליווה אותי במהלך 32 הק"מ האחרונים, והתחלתי לחפש זוג חברים אחר שיצא למסלול ה"מקוצר" של 24 ק"מ. הם לא היו זמינים בטלפון ולכן החלטתי לדווש לכיוונם. בערך 5 ק"מ לתוך המסלול סוף סוף יצרתי איתם קשר וגיליתי שהם עוד בק"מ ה-10(!) של המסלול. שינסתי פדלים והמשכתי בדרכי אך בק"מ ה-7, או ה-18 מהצד של חברי האיטיים, הם התקשרו לומר שאסף אותם רכב החילוץ. הסבתי פעמי בחזרה לנקודת הסיום וכך הוספתי 14 ק"מ למסע שלי.

בכניסה לפארק: שלט מקצף איטום בצבעים עליזים (ומסרטנים)

סה"כ היה מהנה למדי, אך מחר צפוי לי מאורע מיוחד - הביקור הראשון ב"מכה" של רוכבי השטח בישראל: יער בן-שמן!

הנזק?
הרשמה מאוחרת (אגב - תודה לצה"ל על הזזת המילואים שנקבעו ליום האירוע) - 80 ש"ח

SPD-גונזלס

כנראה מצאו את דרכן לחנות העודפים כי אף
אדם שפוי לא ייקח נעל לבנה לרכיבת שטח...

מאז שעליתי לאוכף, ידעתי שהרגע הזה יגיע - זה היה רק עניין של זמן עד שאמצא את עצמי מחובר בלפיתת מוות לאופניים. בחודשיים הראשונים עוד למדתי את האופניים וידעתי שמעבר לקליטים יהיה התאבדותי משהו. כשצברתי קצת בטחון, התחלתי לחפש נעליים אך הרגליים המעוותות שלי גרמו לחיפוש להתחיל בטווח המחירים של 550 ש"ח ומעלה.

למי שלא מכיר - קליטים, "קליפלס" או SPD בלשון העם, היא מערכת המורכבת מנעל ייעודית ופדל מיוחד המאפשרים לרוכב להינעל לאופניים. החיבור הזה מאפשר לרוכב להפעיל כח לאורך כל מהלך הרגל -  גם ב"משיכת" הפדל. החיבור גם מונע החלקה בשטח קשה ונחשב בעיני רבים כאביזר בטיחות. זה אולי לא נשמע כמו רעיון מוצלח במיוחד לנעול את עצמך למכונה שמועדת ליפול בשטח סלעי, אך מי שקורא כאן בקביעות כבר יודע שאיני מצטיין בהפעלת שכל ישר ככל שזה נוגע לאופניים.

כסטודנט עני שכבר בזבז הרבה יותר מידי כסף על האופניים - החלטתי לדחות את הרכישה. וכך המשכתי לרכב עם הפדלים הרגילים שלי עד שיום אחד, בנסיעה צפונה, נתקלתי בשלט שהוצב בצומת בית קמה: "BikePlanet עודפים - 5 דק'". בעידוד זוגתי, החלטתי לפנות לכיוון ולראות אם יש שם מבצעים מפתים (לפרוטוקול: תמיד רעיון רע!).

החנות המדוברת נמצאת במושב קלחים שהוא במרחק 5 דק' נסיעה מצומת בית קמה בערך כמו שכל דירה להשכרה בבאר-שבע נמצאת בדיוק במרחק 5 דק' מהאוניברסיטה... אבל בהתחשב בכך שאני נוהג ולא מפדל, באמת אין על מה ליילל.

באופן מפתיע - מתוך מבחר נעלי השטח המצומצם שלהם, מצאתי זוג בדיוק במידה שלי: Mavic Razor יפיפיות במחיר מצחיק של 320 ש"ח במקום 800 ש"ח. הצצה זריזה בטלפון גילתה שגם בחו"ל הנעל מתומחרת באזור $150 כך שלא מדובר בניפוח מחירים מלאכותי. כמובן שקפצתי על המציאה.

את הפדלים רכשתי דווקא בחנות האופניים השכונתית, כשהמוכר חמור הסבר שם חרג ממנהגו ואמר מילה טובה על הנעליים - ידעתי שעשיתי קנייה טובה. שמח וטוב לב יצאתי בחזרה לכיוון הבית, מרחק של כ-500 מ'. בפניה לרחוב שלי מצאתי עצמי עומד לצד מונית והחלטתי שמוטב לתת לה זכות קדימה. עצרתי, ניסיתי להוריד רגל - אך למרות שכבר התאמנתי בשחרור הפדל מספר פעמים בחנות לא הצלחתי להתנתק. נהג המונית בהה בי בפליאה בעודי נוטה הצידה יותר ויותר, כמו עץ שנכרת זה עתה. בראשי דמיינתי צעקת "T-I-M-B-E-R!" ואז פגשתי את האספלט. כמובן שבשלב זה הפדל נאות לשחרר סוף סוף את רגלי הכלואה. ניערתי מעלי את האבק ואת שאריות הכבוד העצמי ועליתי הביתה.

המשקל והמתכת המבריקה נותנים תחושה של תכשיט יוקרתי

אחרי ההתחלה הכואבת הזו, רציתי לחנוך את הפדלים החדשים בנסיעת שטח רגועה וחפה יחסית מעליות מדורדרות. כמובן שלאיש הברזל שהצטרף אלינו באותו בוקר היו תכניות אחרות...

מיד בתחילת הרכיבה היה ניתן לחוש בהבדל שעושות הנעליים החדשות - הרגשתי כאילו "הרווחתי" הילוך: במקום לשייט ב2x5 שייטתי ב2x6. בעליות ממש הרגשתי שהעבירות השתפרה, כאילו ששדרגתי את האופניים להנעת 4x4. פרפורי גלגל שהיו מעיפים לי את הרגל מהפדל בעבר הפכו לאי נעימות קלה. בדיוק ברגעים שהייתי נשבר בעליות בעבר: כשהפדל בשיא גובהו ואתה לא מצליח להתחיל לדחוף אותו כלפי מטה - המשיכה שנתנה הרגל הנגדית הצילה אותי לא פעם.

גאווה באר-שבעית: רק להוסיף מים

עם זאת - כיאה לאופניים: שום דבר לא מגיע בחינם...

בעלייה תלולה במיוחד השרשרת קפצה בזמן הורדת הילוך, מה שהוציא אותי משיווי משקל. הרגל שאיחרה להתנתק לא הצליחה לייצב אותי וכך פגשתי את הרצפה מקרוב. מאוחר יותר גיליתי שגם האופניים לא יצאו נקיים מהנפילה. המעביר האחורי הושבת כמעט כליל. בתיקון שטח הצלחנו להשיבו לעבודה חלקית, אך נאלצתי לוותר על זוג הפלטות הראשונות - מה שבהחלט הקשה על העליות בהמשך.

התחשבות ברוכבים

לפני הנפילה השניה - זכיתי לאתנחתא סוריאליסטית: עדר גמלים חסם את השביל, ובזמן שאני מנסה לנווט ביניהם מבלי למצוא את עצמי מחובר לאופניים בצורה מאוזנת לרגליהם - צץ רועה בדואי זקן והתחיל לסמן לי בידיו. חשבתי שהוא מנסה להרחיק אותי מהגמלים עד שהתקרבתי מעט והבנתי שהוא מבקש מים בעברית שבורה. אז כך, מוקף גמלים, עמדתי שם והצעתי לו מים מבקבוק ה-isostar שלי.

הנפילה השניה (והכואבת מכולן) הגיעה, איך לא, בגבעת הרוג'ום הידועה לשמצה. טיפסנו אותה מהצד ה"קל" והכוונה הייתה לטפס אותה שוב מהצד המאתגר. מיד עם תחילת הנסיעה, כשרק רגל ימין מחוברת, איבדתי שיווי משקל ונטיתי, איך לא,  ימינה. הרגל שוב בוששה להתנתק והפעם המרפק ספג את מרבית המכה. נראה שלא נגרם נזק חמור, אבל בכל זאת החלטתי לוותר על הטיפוס הנוסף ולהמתין לשאר הרוכבים על ראש הגבעה.

משם המשכנו למסלול המכונה "סינגל התחרות", כמובן על שם תחרות שהתרחשה שם לפני כמעט שבע שנים. אם היה עלי לתאר את הסינגל הזה במילה אחת היא הייתה: "משובש". דרדרת נוראית בירידות תלולות להחריד, צמחיה שחוסמת את הדרך ו"מדרגות" נסתרות שהופיעו במקומות הכי לא נוחים שאפשר לדמיין. כן, בהחלט מקום מושלם לרוכב שנוסע מחובר בפעם הראשונה...

את הסינגל שרדתי יחסית יפה, אם כי בעיקר עקב זהירות יתרה. אחד החברים הגדיל לעשות ועצר לצלם אותי נופל בירידה התלולה ביותר של המסלול. הוא מאד התאכזב לגלות שעצרתי ועברתי להליכה בקטע הקשה יותר. נפילה שלישית למסלול  נרשמה באחת מחציות הנחל של הסינגל, בשלב זה החלטתי שמגיעה לי גלידה ושמיציתי את הנפילות להיום.

הרווחתי את זה ביושר

לשמחתי עמדתי בהחלטה - ואף הצלחתי לשחרר רגליים בזמן להינצל מזוג נפילות בהמשך. כנראה שאחרי מספיק כאב, הגוף נשבר (תרתי משמע) ולומד את התנועה הנדרשת.

מסוף המסלול נסעתי ישר לחנות האופניים, מלא תקווה שיספיקו לתקן את המעביר האחורי למרות שהיה ערב יום כיפור. בין הילדים הצווחנים, ההורים המוטרדים ושטף הגורטאות מיום כיפור שעבר שחלפו בחנות, הספיקו לאבחן לאופני הפגועות אוזן עקומה ואף ליישר אותה במקום. להפתעתי ולשמחתי לא חייבו אותי על העבודה. כנראה שמשתלם להיות לקוח קבוע, גם אם לפעמים משלמים כמה אחוזים יותר על החלפים לעומת מחירי האינטרנט.

בסופו של יום, חזרתי הביתה במצב צבירה מוצק מהצפוי מלא אופטימיות זהירה לגבי הסתגלותי ל"אביזר הבטיחות" החדש שהתקנתי באופניים.

שקיעה מרהיבה מעל מימיו הצלולים של...
... מתקן טיהור שפכים בלהבים (לחצו להגדלה)

הנזק:

נעלי Mavic Razor (שטח) - 320 ש"ח

נוזל איטום לצמיגים - 80 ש"ח
שמן לשרשרת - 30 ש"ח

בקבוקון שמן שרשרת "לדרך" - 10 ש"ח

זוג חולצי צמיגים - חינם! (כששופכים מעל 400 ש"ח בחנות, נחמד לקבל הפתעה)

פדלים Wellgo M-19 + התקנה - 250 ש"ח

ללא מעצורים

נשבע לכם שזה הנגב

החורף כבר בפתח והרכיבות הרגילות שלי התחילו לנדוד לאט, לאט משעה 06:30 לקראת 07:00. לכן הופתעתי מעט כחבר הציע לצאת לדרך בשעה 06:00, קצת יותר מחצי שעה לפני הזריחה. הטענה הייתה שזה יאפשר לנו לעשות מסלול "קצת" יותר ארוך. המרכאות סביב המילה "קצת" יוצדקו בהמשך...

אז כרגיל, ללא קמצוץ של שכל ישר, שימנתי את השרשרת וכיוונתי שעון מעורר לשעה חמש בבוקר. באופן מפתיע, הצלחתי לקום בזמן ולהגיע לנקודת המפגש. התחלנו את הרכיבה בטיפוס המסורתי לגבעת הרוג'ום הידועה לשמצה (טיפוס של כ-100מ' לאורך ק"מ וחצי). משם המשכנו לאורך שביל סובב באר-שבע אל נקודת שיא הגובה שלו: גבעה אנונימית הידועה רק בשם נ.ג. 413 (טיפוס של כ-100מ' נוספים, הפעם לאורך פחות מק"מ).

גברים אמיתיים לא מסתכלים על זריחות

המאמץ זיכה אותנו בתצפית מרהיבה על העיר והשטח הסובב אותה לאור זריחה. המשכנו לאורך השביל לכיוון צומת תל שבע. בתחתית הירידה, האופניים של שותפי למסע החלו להשמיע קולות ניגון. אחרי בדיקה קצרה - בלם הדיסק ההידראולי של הגלגל האחוריה זוהה כסולן המקהלה.

באר-שבע: יפה מרחוק ו...
(לחצו להגדלה)

ניסיון לכוון את הבלם הסורר הסתיים בדליפה נאה של שמן ואובדן יכולת הבלימה בגלגל האחורי. בשלב הזה מצאתי את עצמי בתפקיד הלא סביר של קול ההגיון: אמנם רכבנו רק 13 ק"מ, אך נראה שהיעד ההגיוני הבא צריך להיות חנות אופניים. השותף שלי התעקש להמשיך, בטענה שרוב המסלול שנותר מישורי.

בריא, אין ספק...

זה אמנם לא נראה לי נבון במיוחד, אך שמחתי להמשיך את הנסיעה ובעיקר סמכתי על דעתו של רוכב מנוסה ממני. גמענו את הדרך לעומר בזריזות והמשכנו לכיוון צומת שוקת. השביל היה מישורי כמובטח וכשדיוושנו לאורכו הצטרף אלינו רוכב ממיתר שהיה בדרכו הביתה.

הייתכן שזו השוקת המפורסמת?

עצרנו להפסקה ארוכה בצומת שוקת, התאכזבתי לגלות שבקושי נותר זכר מהמסעדה הזכורה לטוב מטיולי בית הספר. גם סניף מקדונלדס בו תכננו לאכול גלידה היה סגור, למרות שלט ענק בו כתוב "פתוח" שנפרש על חלונות הסניף. הסתפקנו במרכולתו של סניף הYellow המקומי, אזרנו כוחות ויצאנו לכיוון יער להב.

מה שנשאר מהמסעדה בצומת שוקת

יער להב היה חוויה יחודית - שדרות ארוכות וצפופות של עצי אורן, אקליפטוס וברוש הצומחות בלב המדבר. השמש כבר קפחה והצל שסיפקו העצים היה מבורך. העמקנו לתוך היער במחיר של טיפוס קל לאורכה של דרך 4x4 נוחה. מהגובה שצברנו נאלצנו לצלול בירידה חדה באופן מפתיע - מלאת דרדרת ומפולפלת במדרגות קטנות. אני התקשיתי להתמודד איתה עם זוג בלמים תקינים לחלוטין - כך שממש לא ברור לי איך שנינו סיימנו אותה עדיין באוכף.

זה לא אמור להיות מדבר?!

מהיער המשכנו לכיוון העיר שהעניקה לו את שמה, אחרי עצירה נוספת בתחנת דלק התחברנו לתוואי מסילת הרכבת לבאר-שבע וירדנו איתו דרומה. כשגם הבלם הקדמי של שותפי למסע מתחיל לזייף (מה שלא מפתיע בהתחשב בהתעללות שהוא עבר) - התחלתי לרכב קצת לפנים ע"מ להתריע על הפתעות לא נעימות בסופן של ירידות.

"נראה לי שהירידה בסדר, אין שום דבר בסוף...

...אה, רגע"

בזמן שעצרתי לצלם הפתעה שכזו, בדמות אגם עונתי/ביום אקראי, מצאתי את עצמי לבד. השותף שלי החליט לבצע מעקף דרך ירידה תלולה שהסתיימה בתעלה עמוקה. כשהגעתי אליו הוא היה עסוק בשליפת שברי עץ מהכידון שלו - והבנתי שבהינתן הבחירה בין שתילת הגלגל הקדמי בתעלה לבין נעילתו בעזרת הבלם - הוא בחר באופציה האחרונה וסיים בתוך שיח יבש.

"It's just a flesh wound!"

לשמחתי ההתפכות נגמרה בפציעות קלות בלבד ונותר רק לגמוע את עשרת הק"מ שנותרו עד באר-שבע בישורת נוחה. בסופו של היום סגרנו 52 ק"מ של רכיבה מוצלחת וחוויתית למדי. מה שלא מנע ממני לצאת לעוד סיבוב קצרצר של 20 ק"מ עוד באותו הערב.