אפיק ישראל 2014: יום 2

מספר בושה - הרקע הכחול שמור למי שלא סיים את אחד השלבים

אז כפי שהיה צפוי במידה מסויימת, ביליתי את מעט הזמן הפנוי שלי אתמול בקריסה טוטאלית, כך שסיכום היום הראשון המלא ייאלץ להמתין לפוסט נפרד. בינתיים רק אספר שהסטייג' נקטע באופן מפתיע בקילומטר ה-50 כשהחלקתי בסיבוב ובלמתי את הנפילה עם הראש שלי. שני פרמדיקים מאוחר יותר, שחררו אותי לדרכי עם שלילת חשד לזעזוע מוח ופצע ענק בברך.

להמשיך או לא להמשיך? זו הייתה השאלה שהתלבטתי בה ממש עד הרגע בו הגעתי לקו הזינוק הבוקר. הראש דווקא היה ממש בסדר, בהתחשב בנסיבות, אך הברך (שניסתה בינתיים להגליד) ממש לא ששה לקיפול המתמשך שדורשת הרכיבה. תוסיפו לכך את העובדה שמשום שפרשתי באמצע הסטייג' הקודם - אני אחשב DNF (לא סיים) בכל מקרה והאפשרות של להישאר במיטה במקום לרכב הופכת מפתה במיוחד. מי שקורא כאן באופן קבוע וודאי כבר ניחש שבחרתי באפשרות ההגיונית: פצע פתוח בברך? למה לא לצאת למקצה אפיק? זה סה"כ 95 ק"מ ו-2 ק"מ טיפוס... בקטנה...

אז יצאנו לדרך, התחלתי את הבוקר עייף, כואב ובעיקר מלא שנאה: שנאתי את העליות, שנאתי את הירידות, שנאתי את דרך נוף כרמל, אליה היו מועדות פנינו, שנאתי את המרשלים על האופנועים שליוו אותנו, שנאתי את הים כשהוא הציץ בין ההרים, שנאתי את הברך הכואבת שלי ואפילו שנאתי את איי מרשל, שהם גם בים וגם הזכירו לי את המרשלים על האופנועים. כמובן ששנאתי גם קצת את השותף שבינתיים נראה לא מתאמץ יותר מידי ואפילו נהנה. אחרי בערך שעה בה הייתי גוש מרוכז של שנאה ורחמים עצמיים, הפניתי את הכעס אל עבר מד הדופק שלי: בעוד שאני נקרע בעליות, הוא מתעקש בתוקף שאני בדופק של טיול משפחות וכנראה לא מתאמץ בכלל.

דחפתי לפה ג'ל והחלטתי שאם אני סובל, מד הדופק הארור הזה הולך להראות את זה! העליתי דופק ל-160 בכוונה להישאר שם עד הודעה חדשה (בערך 75%-80% דופק עבורי). לא היה קשה לשמור על הדופק הזה בעליות, דווקא במישורים ובירידות גיליתי שני צריל להעלות להילוכים גבוהים מאד כדי להישאר בדופק המטרה (מתי לעזאזל הייתי בפעם האחרונה על 3-8?!). זה כמובן גרר גם שעטה במהירויות לא סבירות בעליל בחלק ממורדות הכרמל כשאני מפסיק לפדל רק כשהברירה היא בין לפדל לבין להסתכן בנפילה לתהום (וגם אז לא תמיד).

באופן מפתיע, שמירה על דופק יציב הפכה את הרכיבה לקלה הרבה יותר. כלומר, זה לא צריך להפתיע אף אחד שפתח ספר פיזיולוגיית ספורט בחייו, אפילו אני ידעתי את זה שמעברי דופק הם פחות או יותר הדבר הכי מעייף בספורט - אך זו אולי הפעם הראשונה שהקפדתי עד כדי כך על הדופק וממש הופתעתי עד כמה שזה שמר אותי רענן. כך טסנו את כל דרך הנוף, עוקפים רוכבים בפעם הראשונה מאז שהקבוצות התייצבו בתחילת המסלול. התענוג המפוקפק של דרך הנוף קונח בטיפוס מעיק בסינגל שבסופו והגענו לפיד-זון הראשון מוקדם מהצפוי.

פסטיבל בפידזון

מתחנת הרענון המשכנו לרצף של סינגלים נעימים יותר ופחות בעליה ובירידה עד שירדנו לבסוף לבקעת אלון, בשביל ג'יפים מדורדר ופתלתל להפליא. בפניות רקדתי על הקו הדק בין "לא לעשות את אותה טעות פעמיים" לבין "לא לתת לכשלון אחד לשבור אותך" וניסיתי לשמור על כמה שיותר מהירות מבלי לבקר שוב באוהל המרפאה של התחרות - בכל פעם שהגלגל האחורי איבד קצת אחיזה, הלב החסיר פעימה וכבר היה קשה לשמור על הדופק במקום בכל מקרה... 

הנוף באזור הזה יפה להכעיס (שוב הים הארור הזה!), אבל בהחלט קשה להעריך גאיות פסטורליים כשאתה יודע שתיאלץ לטפס את דרכך החוצה מהם דיווש אחרי דיווש. בכל מקרה, לא נותר לנו הרבה זמן להעריך את הנוף לפני שנאלצנו להתחיל בטיפוס אל עבר הר שוקף: מפלצת סלע אימתנית המיתמרת לגובה 497 מטרים. קיללתי והתלוננתי כל הדרך למעלה ובאמת הופתעתי שהשותף לא ניצל את ההזדמנות "לעזור" לי לבחון את אחד הנקיקים הסמוכים מקרוב. כשסוף סוף כבשנו את הפסגה המיוחלת, ההר גמל לנו בשבילי עפר מדורדרים ותלולים להחריד שגרמו לי לחוש צורך לחזק מחדש את כל הברגים באופניים, כמו גם לתהות אצל איזה רופא אפשר לחזק את ה"ברגים" בגוף - כי אחרי כזה טלטול, משהו היה חייב להשתחרר.

מה פסטורלי? פדל פדלאה! 

כמה קילומטרים מאוחר יותר, לא היה מראה מלבב מהפיד-זון השני שהוצב בק"מ ה-60. מיד אחרי שדחפנו לפה מכל הבא ליד, גילינו שעומדת בפנינו עליה מזעזעת מיד עם עם היציאה לדרך.

"ככה עושים? בדיוק אכלנו! לא היה עדיף לשים את הפיד-זון בראש העליה?" שאלתי את אחד מאנשי הצוות 

"כן, האמת שרצינו, אבל האוטו לא סחב את העליה" - הייתה תשובתו המעודדת.

בעוד שבין הפיד-זון הראשון לשני הפרידו למעלה מ-20 ק"מ, הפיד-זון השלישי היה במרחק של 15 ק"מ בלבד ובדרך הבטיחו לנו "רצף סינגלים ארוך, מהנה ומפנק". בהתחשב ברעננות שלנו באותו שלב, כבר הרגשתי שעוד קצת ואנחנו מסיימים. נחשו מה קרה בהמשך...

פידזון 2

כמובן ש15 הק"מ ה"מהנים" הללו הרגישו יותר כמו חמישים, בשלב הזה אני כבר לא בדיוק זוכר מה קרה שם, כנראה שהדחקתי את הרוב, כי כל מה שעולה בזכרוני בין הפיד-זונים השני והשלישי הוא בליל של סבל ודיווש. משם נותרו לנו "רק" 20 ק"מ. העפתי מבט בגרף הגבהים וראיתי 3 טיפוסים עיקריים של 100-150 מטר כל אחר. לא נראה נורא, אני לא פעם עושה תוואי דומה באימון בוקר שאורך שעה ורבע במקרה הקיצוני. ניסיתי לספר לעצמי שיהיה קל, אבל ידעתי שזה שקר.

הטיפוס הראשון עוד היה נסבל, אבל בסופו המארגנים החליטו להציב "TREK TRIAL" מקטע סינגל "מאתגר" שנמדד לו זמן בנפרד (בחסות TREK, יימח שמם, רק על זה אני לא קונה מהם ציוד לעולם!) כמובן שלא הייתי במצב לרכב לתוצאה - רק רציתי להגיע למטה בשלום. לדאבוני, מרבית הסינגל כלל מסלעות אלכסוניות בזווית של 45 מעלות מהסוג שאני שונא והשותף אוהב מסיבות לא ברורות, כך שבעוד הוא שועט קדימה ונהנה מהסינגל, אני התרכזתי בלא להחליק על הצד (שוב) - העובדה שכל המסלעות נטו לשמאל (ושמו את הברך הפצועה בסכנה תמידית) לא הוסיפה חן לטכניקה שלי שם.

הטיפוס השני היה כבר בלתי נסבל, תלול להחריד ופשוט אינסופי. בכל פעם שסימון השביל הפנה אותנו הלאה ממה שנראה כהמשך הטיפוס, במהרה התבבר שהמסלול פשוט לוקח אותנו למעלה בסיבוב יותר ארוך, אם כי פחות תלול. אחרי זמן שנראה כנצח, ההר שחרר אותנו אל עבר עמק, בו כביש 6 כבר נראה באופק. נותר רק לטפס בחזרה לכפר התחרות, טיפוס שכבר שבר אותי לחתיכות - אחרי שעצרתי רגע לנוח ולהוריד את הטמפרטורה שלי, עדיין מצאתי את עצמי מגיע לדופק 160, כשאני הולך ברגל ודוחף את האופניים(!). כשהתוואי הפך מעט פחות תלול, חזרתי לאוכף והמשכתי לדווש.

הגענו לראש העליה והשותף הבטיח שעוד "ממש 500 מטר" מגיעים לשדרת הסיום, העפתי אליו מבט חשדני, שכן כפר התחרות כבר היה בטווח ראיה וניכר שהפריד בינינו ואדי קטן. "טוב אולי זה יותר כמו קילומטר", המבט החשדני התחלף במבט רושף, "ואולי יש טיפוס קטן בדרך", בשלב הזה כבר צעקתי עליו שישתוק ויפסיק לטעת בי תקוות שווא אבל הוא בשלו "זה טיפוס ממש קטן". שלחתי מבט לואדי ונראה ש"קטן" זה יותר לכיוון של 50 מטר "תקשיב", אמרתי לו "אם אתה לא מפסיק עם ההערכת האופטימיות האלו וזה טיפוס של יותר מ-10 מטר, אני עשוי לרצוח אותך בשנתך". בדיעבד, אולי זו הייתה תגובה מוגזמת ובכל מקרה, הטיפוס באמת היה הרבה יותר קצר מהצפוי.

רגע לפני הכניסה לשדרה, זו סדרניות קפצו באושר לקראתנו וזרקו עלינו דברים לא מזוהים, הם היו קשים ועטופים בנייר, אני חושד שאלו היו סוכריות אבל לא ברור לי למה מישהו ירצה לעשות כזה דבר או מה חשבו שנעשה עם הסוכריות. כרוז, שער סיום וטיסה לחדר ולמקלחת להסיר ממני את אבק הדרכים. שטוף וקצת מרוענן, אספתי את השותף למתחם ההפנינג לאכול צהריים - ה"המבורגר" בפיתה של היום היה שיפור משמעותי על ה"גולש" של אתמול (בפועל, כנראה שאריות מזון מכלא צבאי, עם אורז). עכשיו אני יושב כאן וכותב את זה בזמן ששאר השותפים לחדר ישנים, נראה שהם נקטו באסטרטגיה יותר חכמה ממני.

לסיכומו של היום, היה מסלול ארוך, חם, מתיש, כואב, מייאש שגרר אותי אל גבול הדמנציה. קשה להאמין ששילמתי על התענוג הזה, אבל הי - מחר נעשה את זה שוב! איזה כיף :) 

I've seen some shit... 

אפיק ישראל 2014: משדרים מהשטח?

חליפה לכל יום של כיף...

כשהתלבטתי אם להירשם שוב לאפיק ישראל, השיקול העיקרי היה עלות ההרשמה הגבוהה, למעלה מ1500 ש"ח למירוץ ולאירוח. סה"כ היה הרי כל כך כיף בפעם שעברה שהשיקול היחידי היה כלכלי. מה שלא תיארתי לעצמי הוא שההכנות למירוץ יגררו כמעט 5,000 ש"ח של הוצאות נלוות באחזקה, ציוד מתכלה וביגוד (עוד לפני שאפילו הגעתי לקו הזינוק!)

למען ההגינות אציין שרוב ההוצאות הללו הן בגדר אחזקה שוטפת של הציוד: טיפול בולם פעם בשנה זה חובה, החלפת קסטה ופלטות קדמיות אחרי 4,000 ק"מ זה סביר לחלוטין, פדלים שמתחילים לחרוק רק אחרי כמעט 4 שנות שימוש זה מכובד, משקפיים שהחזיקו כמעט חמש שנים, קסדה שהחזיקה 3 וכו' וכו'. ההשפעה היחידה של התחרות על ההוצאות ההלו היא שנאלצתי לספוג את כולן בבת אחת, במקום לפרוש את הרכישות לאורך כמה חודשים, כדי שהכל יהיה במצב מושלם לזינוק.

אז מרושש ומרוצה, אני מוכן ליציאה לדרך מחר. בפנינו עומדים 3 ימים, 279 ק"מ, טיפוס של 5.3 ק"מ(!) והמון, המון סלעים. כמיטב המסורת, אני מגיע לקו הזינוק במצב הגרוע ביותר שיכלתי להגיע מבלי לוותר על התחרות לחלוטין. האימונים התחילו בקירטוע קל, הופסקו לחלוטין לחודש של מילואים בזמן המלחמה, המשיכו באטרף טוטאלי של חזרה לכושר שגרר אותי לסף של פציעת עומס והסתכמו ברכיבת נפח שנקטעה בשליש הדרך עקב מנת יתר של כידון לבית החזה. בהתחשב בנסיבות, אם נגיע לקו הסיום לפני זמן הגג ואחזור הביתה ללא פציעות, אהייה המאושר באדם.

הכל מוכן למחר, חוץ ממני...

בסבב הקודם, התכוונתי לכתוב על החוויה בזמן אמת, במקום זאת ביליתי את הזמן בין המקצים מקופל בתנוחה עוברית, מתנועע הנה והנה ומזיל ריר כהלום קרב. אין שום סיבה להאמין שהפעם יהיה שונה, אבל אני עדיין אנסה לתת דיווחים מהשטח, אפילו הכנתי סידור מיוחד לטובת העניין. במידה והבלוג לא יתעדכן, תהיו בטוחים שיגיע פוסט סיכום כשאשתחרר מהאשפוז :)

בינתיים אתם מוזמנים לעקוב אחרי ההתקדמות שלנו בזמן אמת בEndomondo שלי ומספרים שבאתר התחרות יהיה פיד חי של קו הזינוק - חפשו אותנו מדדים לעברו לקראת זמן הגג של כל סטייג'.

עמדת בלוגינג, מקלדת לטאבלט זו הוצאת אופניים לגיטימית?

ולקחינוח - אספתי כאן כמה הוצאות אחרונות לקראת התחרות שעוד לא זכו לפוסט משלהם, לא יותר מידי, רק אלף-אלפיים ש"ח ככה, בקטנה...

מה הנזק?

טיפול בולם: 380 ש"ח

ערימת GU ע-נ-ק-י-ת: 319 ש"ח

פדליםShimano XT M-780 + התקנה: 375 ש"ח

2 בקבוקי ספורט 1 ליטר: 90 ש"ח

מתקן לבקבוק: 50 ש"ח

תיק TopTube לג'לים: 69 ש"ח

זוג צמיגי Michelin WildGripR' + משלוח: 213 ש"ח

זוג ערכות Tubeless לגלגל: 240 ש"ח

זוג חבילות קפסולות Zero להכנת משקה איזוטוני: 110 ש"ח

טבליות מלח - 120 ש"ח
GU Brew איזוטון - 40 ש"ח

בגדי המלך החדשים

חולצה יותר פאנקית

החבר'ה באפיק ישראל שלחו למשתתפים כמה הצעות מפתות לביגוד מותאם אישית ושאר אביזרים לרוכבים. כמו צרכנים טובים אני והשותף מיהרנו לנצל את כולן...

ראשונה הגיעה ההצעה של חברת Funkier, שהציעו חולצות עם הדפסה אישית במחיר עלות החולצה. לקח לא מעט זמן להיסגר על לוגו, אך לבסוף הצלחנו לעצב כזה שמבטא גם את אופי הקבוצה שלנו וגם את יכולת הטכניות המרשימות שלנו ברכיבה. התוצאה לפניכם בתמונה משמאל. מי שתוהה מדוע "צ'יקו ודיקו" מוזמן לקרוא על עלילותינו באפיק ישראל 2013.

כמובן שצירפנו לחולצה ביב תואם...
את הסט חנכנו ברכיבה קצרצרה של 40 ק"מ מלטרון, דרך יער המגינים לטל-שחר. החולצה התגלתה כנפלאה, נוחה, מנדפת היטב וסוחבת בקלות גם זוג בקבוקי מים מלאים. פיצ'ר מפתיע ומוצלח במיוחד הוא הכיס האמצעי שמכיל תא אטום למחצה עבור הטלפון או שאר מכשירים רגישים. אני בספק שהתא יגן על תוכנו במקרה של גשם, אך הוא מספיק די והותר על מנת לבודד את הטלפון מזיעה גם במסלול חם וארוך במיוחד. חשוב לציין גם שהחולצה זולה באופן מפתיע ביחס לאיכותה.

הביב, לעומת זאת, שמתהדר ברפידת ג'ל היה גם נוח למדי, אם כי מעט יותר עבה משאני רגיל, כך שהוא הרגיש מעט "חיתולי" בתחילת הרכיבה. למרות זאת, מהר מאד שוכחים מקיומו ובהחלט מרגישים (או יותר לא מרגישים) את ההבדל שעושה הרפידה השמנה. השמועות מספרות שריפוד הג'ל יותר עמיד מריפוד ספוג - אעדכן לגבי השרידות שלו בהמשך.

תמונה אחת שממצה פחות או יותר שלוש שנים של רכיבה משותפת.

שניה הגיעה הצעה מCraft - בקניה של כמה סטים של ביגוד נקבל הנחה של 40% הנחה על הסט השני ו60% הנחה על הסט השלישי יחד עם הדפסה חינם ע"ג החולצות. חיש קל מצאנו פראייר נוסף והתחלקנו בהנחה של 33% לכל אחד.

את הביגוד הזה חנכנו בנסיעה חסרת המזל שעלתה לי 900 ש"ח יותר ממה שציפיתי שתעלה.
החולצה, מצויינת ככל שהיא, אכזבה מעט ביחס למחיר - גם אחרי ההנחה, יש לי בארון מספר חולצות שלא נופלות ממנה באיכות, אך עלו בין 2/3 לחצי ממחירה. לעומת זאת... הביב, אחחח... הביב...
כבר זמן רב שאני בעליו הגאים של ביב Craft מסדרת Active הבסיסית והוא ללא ספק היה מכנס הרכיבה האהוב עלי עד היום. הפעם התפנקנו ורכשנו ביב מסדרת Performance היוקרתית יותר ובהחלט יש תמורה לאגרה. גומי קסום מחזיק את קצות המכנס במקום בעוצמה ובעדינות ראויה לציון. ריפוד, שאני יכול רק לשער שמורכב פוך מלאכים דחוס, נותן הגנה דקה אך משמעותית בדיוק היכן שהיא נזקקת. הבד מנדף זיעה למימד אחר במהירות בלתי נתפסת - כל זה, והוא גם יפה. אם לשפוט על פי אחיו המבוגר יותר, אפשר גם לסמוך עליו שיזיק מעמד זמן רב.

לעולם לא אסלח לעצמי שלא ביקשתי שידפיסו על החולצה את המילה "STAR"

את ההצעה האחרונה, של חברת Rudy Project לא התכוונתי לנצל כלל, אך חודש לפני המירוץ משקפי הRudy הוותיקות שלי החליטו לפרוש סופית ונשברו. עמדה בפני הדילמה: לתקן את המשקפיים הישנות, על עדשותיהן הסדוקות, ב-180 ש"ח או לקנות משקף חדש הנושא את לוגו התחרות ב450 ש"ח, כמחצית ממחיר המחירון שלו.

כמובן שעשיתי את מה שכל אדם שפוי היה עושה: תיקנתי את המשקף, קניתי את המשקף הממותג והוספתי לחבילה גם קסדה בהנחה נוספת, כי הנוכחית כבר עשתה את שלה (וחוץ מזה, קסדה כסופה ממש לא מסתדרת עם המתלחה השחורה-אדומה החדשה...).

קסדה ומשקפיים תואמים, הסוס בתשלום נוסף.

סה"כ יצאתי מסבב הקניות מרוצה למדי, עד שהבנתי שבזבזתי 2076 ש"ח על בגדים ואקססוריז...

מה הנזק?

חולצת Funkier עם הדפס מותאם אישית - 130 ש"ח

ביב Funkier עם ריפוד ג'ל - 350 ש"ח

חולצה וביב Craft מסדרת Performance אחרי הנחה - 667 ש"ח (במקום 400 לחולצה ו600 לביב)

משקפי Rydon במהדורת אפיק ישראל - 449 ש"ח

החלפת גשר במשקף Rydon הישן - 180 ש"ח

קסדת Zumax במבצע לא סביר בעליל - 300 ש"ח (במקום 590)

השרשרת שעלתה 1,000 ש"ח

שרשרת KMC, רק 113 ש"ח, או 1,000 ש"ח, תלוי איך מסתכלים על זה.

עוד בתקופה שרכבתי על אופני ה-GT הישנות שלי, הסבירו לי שחשוב מאד לשים לב לבלאי השרשרת ולהחליפה בזמן ע"מ שגלגלי השיניים לא יתבלו. לכן באוגוסט דאשתקד מיהרתי להחליף את השרשרת אחרי קצת פחות משנה של רכיבה וכ-2,500 ק"מ. ההחלפה הזריזה חסכה לי קצת יותר מ-400 ש"ח שכן לא נאלצתי להחליף את ה"קסטה" - סט גלגלי השיניים האחורי.

על מנת לשחזר את ההצלחה, אפילו השקעתי 35 שקלים בבודק שרשרת פיסת מתכת קטנה שנועדה להעריך את בלאי השרשרת ולהתריע לפני שמגיע הזמן להחלפתה. 1,500 ק"מ מאוחר יותר, בודק השרשת העיד שהגיע הזמן להחליף שרשרת. לא ששתי להוציא סתם כך 100 ש"ח, אך מוטב 100 מאשר 450, לא?

בערב חמישי ביצעתי את ההחלפה, ספרתי את חוליות השרשרת, הסרתי את העודפות מהחדשה, חיברתי את חוליית השחרור המהיר, שימנתי, בדקתי שהכל מסתובב כמו שצריך וזיוודתי את האופניים לקראת המסע המופרע שתוכנן בבוקר שלמחרת: 80 ק"מ של טיפוס בהרי ירושליים.

ביום שישי, התעוררתי מוקדם משכל אדם סביר היה קם ולאחר שעת נסיעה הצטרפתי לחברים בצומת לטרון. יצאנו לדרך ולפני שהספקתי להנות מקילומטר אחד של הטיפוס למבשרת ציון, הרכיבה נקטעה ע"י צליל נוראי של רשרוש מתכת. בהתחלה חשבתי שמדובר בהילוכים שיצאו מכיוון, אך כשהפכתי את האופניים נראה שהכל פועל כשורה. עם קצת עזרה מהחברים, הגענו למסקנה שהשרשת פשוט מחליקה על גבי גלגלי השיניים. מתוסכל, נפרדתי מהקבוצה וחזרתי לכיוון תחנת הדלק.

למזלי, חנות Rock n' Road במתחם התחנה פתחה את שעריה כבר בשש בבוקר. על אף שסדנאת התיקונים לא תוכננה להיפתח באותו יום, המכונאי שלהם שמח לתת יד והעלה את האופניים על הליפט. כמה דקות ו-450 ש"ח מאוחר יותר יצאתי מהחנות מלא תקווה לתפוס את חברי לרכיבה בהמשך הדרך. תקווה זו התבדתה מיד שעליתי על האופניים כשקול הרשרוש הנורא הופיע שוב. חזרתי על פעמי ושאלתי את המכונאי לפשר הדבר, הוא העיף מבט נוסף באופניים וקבע שהן זקוקות גם להחלפת שניים מגלגלי השיניים הקדמיים - כמה שנאמר "הלך הגיר".

בעוד המכונאי מפשפש במגירות בחיפוש אחר חלפים מתאימים חשבתי לעצמי: "אם סט של 9 גלגלי שיניים אחוריים עולה 450 ש"ח, אז זוג גלגלי שיניים קדמיים לא אמור לעלות הרבה יותר מ-100 ש"ח, לא?" כמה טעיתי...
בקופה גיליתי שהפלטה הגדולה עלתה 450 ש"ח והבינונית קצת יותר מ-100 לבדה. עם כל הכאב בכיס, אני חייב לומר שהמחירים של Rock n' Road היו הוגנים למדי, במיוחד בהתחשב במה שהם יכלו לגבות מרוכבים נואשים בשעות לא סבירות של היממה. במקום למנף את המיקום הייחודי שלהם לעושק הלקוחות, Rock n' Road עשו להיפך: נתנו לי הנחה על החלקים ואפילו לא גבו כסף על העבודה (שעת מכונאי בשש בבוקר זה דבר שאין להמעיט בערכו!) - על כך מגיע להם שאפו ענק.

יצאתי מהחנות ברכיבה, הפעם ללא הרשרוש הנוראי, והרמתי טלפון לחברים שבדיוק טיפסו לכיוון צובה. קבענו להיפגש בקיבוץ. העמסתי את האופניים לרכב והתחלתי בנסיעה. אחרי שהאוטו התאמץ בעליות שחברי רכבו כבר בכח רגליהם הצטרפתי לחבורה. למרות שאיבדתי כושר במילואים הייתי בטוח שלפחות לזנב בהם אחרי שטיפסו במשך שעתיים בזמן שתיקנתי את האופניים. כמה טעיתי...

גם אחרי שטיפסו 500 מטר, החברה נתנו פייט רציני. המקטע היחיד בו התקרבתי אפילו לקצב שלהם היה כשעצרנו בבית קפה קטן בפאתי ירושליים. בזמן שהתנשפתי בעקבותיהם, חשבתי לעצמי: אם פעם ב3-4 ק"מ פחות או יותר העברת הילוך מלווה בצליל מתכתי של קפיצת שרשרת ואחרי כ-4,000 ק"מ על האופניים שפכתי 1,000 ש"ח על הגיר - אז כל "גלינג" כזה הוא בעצם קולו של שקל שנופל מהכיס שלך אל האופניים...

בכל פגיעה קטנה, עשרות שקלים נופלים לרצפה.

אז בנוסף לכ-1,000 ש"ח, התיקון גם עלה לי ב-50 ק"מ של אימון אותם לא הצלחתי להשלים. אחרי כ-30 ק"מ בהרי ירושליים עברנו שוב בצובה, שם חזרתי לרכב ונפרדתי מהחברים שהשלימו את הירידה ללטרון בשטח. עברו רק שבועיים מאותו יום, וכבר הספקתי לגלות עוד כמה רעשים יקרים לא פחות באופניים עליהם עוד יפורט בהמשך. בינתיים רק אספר שאתמול הצלחתי לגרור את הגחון על סלע מוצלח במיוחד בפארק קנדה ולשבור את אחת מ-44 השיניים החדשות בפלטה של הקראנק. אם כל הפלטה עולה 450 ש"ח, אז בטח אפשר להחליף שן אחת ב-10 שקלים... נכון? 

שן שבורה, זה קשוח!

מה הנזק:
שרשרת KMC X9 (אדומה!) - 113 ש"ח

קסטת SRAM PG 970 + התקנה - 450 ש"ח.

פלטת GPX לקראנק (44 שיניים) - 360 ש"ח.

פלטת TruVativ לקראנק (32 שיניים) - 112.5 ש"ח.