01/06/14

01/06/14

הדמיה ממוחשבת של צמיג
נכון להיום, רכבתי 4,907 ק"מ מאז הפעם הראשונה שעליתי לאוכף של אופני החינם שלי, את רובם המכריע עברתי על צמיגי Maxxis Crossmark. ה-Crossmark הוא צמיג זול יחסית, אוחז היטב בדרדרת הבאר-שבעית ועמיד להפליא. הזוג האחרון שלי החזיק למעלה מ-3,000 ק"מ אך לעת זקנה החל לסבול מנקבים ששטפו אותי ואת האופניים בחומר איטום כך שלמרות שנותר בצמיגים לא מעט גריפ, נראה שזמנם הגיע.

אומרים שסוס מנצח לא מחליפים, אבל אני סקרן, קמצן ובעיקר לא אוהב לרכב על סוסים, כך שהחלטתי לנצל את היציאה לפנסיה של הצמיגים הנוכחיים ע"מ לבחון צמיג חדש. לא מזמן קראתי על יוזמה מבורכת של יבואן צמיגי מישלין בישראל שהחליט להצמיד מחירים לאלו של אתר CRC. טיובליס עם דופן מחוזקת ב-90 ש"ח לצמיג? לא צריך להגיד לי פעמיים...

אצתי רצתי לי לאתר mibike ופשפשתי במבחר צמיגי השטח, ה-WildGrip'R Advanced נראה כמו הבחירה הטובה ביותר לסגנון הרכיבה שלי, נותר רק להחליט על רוחב הגלגל. עד היום רכבתי על 2.1 אינץ' לכן החלטתי ללכת לבחור בצמיג 2 אינץ' -  הרי כמה דק הוא כבר יכול להיות? במחיר מצחיק של 82.6 ש"ח לצמיג, סט שלם עלה 213.8 ש"ח כולל משלוח בדואר רשום - רק קצת יותר ממה שהייתי מצפה לשלם על צמיג בודד.

שמונה ימים מאוחר יותר, הצמיגים נחתו בסניף הדואר שלי. חזרתי הביתה בהתרגשות, הסרתי את הצמיג הישן, התקנתי את החדש, הוספתי כמות נדיבה של חומר איטום (ג'יפה, בלשון העם) והתחלתי לנפח. זה השלב בו גיליתי שהתקנת צמיגי טיובלס זה לא כזה סיפור פשוט...
לא משנה כמה שיחקתי עם הצמיג - הוא סירב להחזיק אוויר, אחרי שעה של מאבק ופיזור ג'יפה ברחבי הסלון, הגעתי למסקנה שאני זקוק ללחץ אוויר גבוה יותר מזה של משאבת יד בשביל הניפוח הראשוני. מובס, כיתתי רגלי לתחנת הדלק הקרובה כשאני סוחב גלגל אופניים בתקווה למצוא מזור בקומפרסור שלהם. לצערי, תקוותי היו לשווא - גם המשאבה של תחנת הדלק לא עמדה במשימה. בדרך הביתה החלה לחלחל בגופי תחושת אימה עמומה: אין ברירה, מחר איאלץ למסור את האופניים לתיקון!

כמה קשה כבר יכול להיות להתקין אותם?

למחרת צעדתי בראש שפוף ל"מרכז האופניים", מוכן להרצאה על כמה שהצמיג גרוע שלא איחרה לבוא:
"הצמיג הזה לא מתאים לארץ, הוא ייכשל וזה יקרה בפיצוץ"
אחרי שהכרתי בסכנת החיים הכרוכה בפרוצידורה וחתמתי על טפסי הוויתור הותרתי את הפציינט אצל הד"ר לניתוח. אחר הצהריים חזרתי לאסוף את החולה, ואף זכיתי לראות את הד"ר מתקין את הצמיג האחורי בידי אומן שגרמו לי להרגיש לא ראוי לנפח צמיג. השארתי אצל הד"ר הטוב סכום כסף שהשמיד לחלוטין כל יתרון כלכלי שהיה לצמיגים החדשים על פני עוד זוג של CrossMark וכך יצאתי, עני מהצפוי, לבחון את הצמיגים החדשים שנופחו בלחץ אוויר לא סביר בעליל לרכיבת שטח ראשונה.

הדבר הראשון שהפתיע אותו בWildGrip'R היה העובי שלהם, כשהחברה במישלין אמרו 2" הם ממש לא צחקו - הצמיג היה כל כך דק שהוא הזכיר לי את אופני ה-Becidan  בגימור הולוגרמה עליהם רכבתי באזור גיל בר-מצווה. בנוסף - הWildGrip'R מגיע בפרופיל מאד עגול עם גבשושיות שמנות למדי שפונות לכל הצדדים, שינוי דראסטי מהCrossMark השטוח עם גבשושיותיו הצנועות. שילוב התכונות הללו גרם לי לחשוש מאד מהמפגש הראשון שלי עם בריכת סלעים מדורדרת מהסוג שנפוץ מאד סביב באר-שבע.

העובי והצורה של הצמיג הטרידו אותי עד כדי כך שיצאתי לרכב עם מגינים במסלול שמורכב בעיקר משבילים נוחים. כמובן שסיפרתי לעצמי שזה כדי שאוכל "לדחוף את הצמיגים החדשים לקצה" מבלי לחשוש מנפילה אך ברור שהתגובה הראויה להצהרה כזו היא הנחת אצבע תחת העין ומשיכה כלפי מטה, אז לא אשלה את אצמי או אתכם בכך.

מה זו האבקה הלבנה הזו? אלוהים אדירים - אני הולך למות!

מיד עם הירידה לשטח, הצמיגים התחילו לעשות רושם חיובי: בקרקע מהודקת, בפודרה ובחצץ דק האחיזה הייתה מעולה ולמרות שקשה לי לומר בביטחון, אני חושב שהיה גם שיפור בגלגול. כל זה לא מפתיע בהתחשב בעובי הצמיגים ובזיזים השמנים שוודאי נעצו עצמם עמוק בקרקע הרכה. המבחן האמיתי היה כמובן טיפוס בקרקע הכוללת כמות נדיבה של סלעים חופשיים - גם שם הופתעתי לטובה וזכיתי לביצועים שלא נפלו מאלו של ה-Crossmark.

הפרופיל העגול של הWildGrip'R הפתיע לטובה דווקא כשפישלתי: בזמן סטיות מהנתיב, הטיות לא מכוונות של הכידון ובכל אותן פעמים בהן הייתי בטוח שעוד רגע איאלץ לשלוח רגל להציל את עצמי הצמיג פתאום נתפס היטב בקרקע ונתן לי הזדמנות אחרונה לתקן את הטעות. זה היה שינוי מרענן למול הCrossmark המלבני שנטה לוותר מיד אחרי שחרגתי מה"פינה" שלו.

בניגוד ל-Crossmark בעל החתך השטוח למדי, שמתיישב על האבנים, משטח אותם כמו זחל של טנק וכאילו אומר "חבר'ה, אני כאן, אל תזוזו עד שאני עובר", הWildGrip'R הצר והעגול מלטף את הסלעים תוך היאחזות בשיניים בסלעים הבולטים יותר. התוצאה היא גלגול זריז בזמן שהאחיזה טובה מספיק, אך כשהאחיזה נכשלת, במקום לייצר מפולת שלמה כמו ה-Crossmark הWildGrip'R נוטה לשגר למרחק אבנים בודדות. עוד לא החלטתי מה מהשניים עדיף.

חשוב לזכור שרובנו משווים ביצועים של צמיג חדש לביצועים של צמיג קודם, כשהאחרון שחוק עד כדי כך שיש להחליפו - התוצאה היא כמובן ביקורת מוטה לכיוון הצמיג החדש. עם זאת, אני חושב שאני יכול לומר בביטחון שה-WildGrip'R אינו נופל בביצועיו אל מול Crossmark  חדש ומספק לפחות את אותה רמת אחיזה בפרופיל דק וזריז יותר. נותר רק לראות את עמידות הצמיג, אך בהתחשב במחיר, גם אם יישחק במהירות גבוהה פי שניים מה-Crossmark , בהחלט מדובר בבחירה משתלמת.

לגבי נבואות הזעם של המכונאי שלי - בינתיים הצמיג טרם התפוצץ. אשתדל לעדכן כאן במידה וזה יקרה, אך במידה והעדכונים כאן ייפסקו במפתיע, אולי יהיה כדאי לשקול מחדש את רכישת הצמיג הזה...

הנזק:
זוג צמיגי Michelin WildGrip'R Advanced כולל משלוח - 213.8 ש"ח
התקנת הצמיגים - 100 ש"ח
4 מיכלי CO2 לניפוח (שיהיה) - 60 ש"ח


20/11/13

20/11/13

Epic tour is epic
Epic Israel: טור בן 3 ימים, 282.5 ק"מ רכיבה, 5.2 ק"מ טיפוס ולוגיסטיקה ברמה חסרת תקדים (יחסית לארץ לפחות) - מה יש לא לאהוב? טוב, אולי את המחיר... אבל על זאת יסופר כמיטב המסורת בסוף הפוסט. בינתיים אספר מה עברנו שם.

יום ראשון

קמתי בשעה לא סבירה ואספתי את השותף שלי לתחרות. נסענו במעלה כביש 6 אל אליקים ומשם הדרך לזינוק ברמות מנשה הייתה קצרה. אספתי את ערכת המירוץ שלי, עליתי על ציוד והתגלגלתי אל משפך הזינוק. הסתכלתי סביבי ולפתע אופני הז"ק קארבון 26" שלי, שהן לרוב מושא לגאווה, נראו כמו צעצוע זול. מצאתי את עצמי מוקף בים של אופני 29" מכל הסוגים והמינים: זנב קשיך, שיכוך מלא, אלומיניום, קארבון ואפילו טיטניום. היה צריך להתאמץ מאד כדי לאתר עוד זוג אופני 26". בעודי מנסה לעכל את 88 הק"מ שעומדים בפני, יחד עם גרף הגבהים האימתני שתיאר אותם, דעתי הוסחה לפתע ע"י מסוק שחג מעלינו בגובה נמוך למדי. אחרי שהוא הקיף אותנו בפעם השלישית, הגעתי למסקנה שמדובר במסוק ששייך לאירוע - אני חושב שזו הנקודה בה הבנתי שמדובר בהפקה יוצאת דופן, הם הזמינו פאקינג מסוק!

אחרי הברכות המסורתיות של מארגני האירוע ונציג רשמי זה או אחר, הוזנקנו בליווי אופנוע. שביל ג'יפים רחב הוביל אותנו לפארק רמות מנשה, דרכו המשכנו במגמת ירידה כללית לכיוון עמק יזרעל. מגמת הירידה ה"כללית" הזו כללה כמובן עליה לפרקים בטיפוסים לא מבוטלים. באחת העליות הקשות הללו שמעתי רוכב אלמוני זורק לשותף שלו את המשפת הבא: "פדל עגול, אל תלחץ בכלל". החצי השני של המשפט הזה הפיל אסימון שרישרש אצלי בראש בשנתיים האחרונות לגבי פידול נכון בעליה. הטיפ הקטן הזה חסך לי כמות לא מבוטלת של סבל בעליות הרבות (והמפרכות) של הטור, אז למי שלא תהייה, רוכב אלמוני - תודה על הטיפ, עשית לי את הטור!



הרכנת את הראש ביאוש מהטיפוס? תראה מה מחכה לך! - מדבקת פרופיל גבהים שחולקה לפני כל סטייג'.

בעמק יזרעל חיכתה לנו אוטוסטרדה של שבילים "לבנים" מקיבוץ הזורע לשדה יעקב ומשם לאלון הגליל לאורך כביש 77. באזור שדה יעקב פגשנו ב"תחנת ההזנה" הראשונה של הטור סככה ממותגת של PowerBar עמוסה כל טוב: מים, משקה איזוטוני, תמרים, בננות, בייגלה ואפילו סוכריות גומי. בזכות התחנות הללו, היה אפשר להשאיר את התיק בבית ולהשלים את הטור כולו על בסיס זוג בקבוקי מים וקצת מזון שנדחף לכיסי החולצה. אחרי התאוששות קלה בתחנת ההזנה, אני והשותף התחלנו לנצל את השבילים כדי ללחוץ קצת. בכל הזדמנות שהייתה תפסנו דראפט על דבוקת רוכבים, נחנו קצת מאחוריהם ואז דחפנו עד שהצלחנו לתפוס דראפט על דבוקה מהירה יותר. היינו בקצב מצויין ודווקא אז הכתה בנו תקלה משביתה.

בגבעות המתגלגלות שלאורך כביש 77, כשאני לוחץ בכל הכח על הילוך 3-8 שמעתי רעש נוראי וראיתי שהשרשרת שלי נפלה. בלימה רגועה הפכה לבלימת חירום ברגע ששמעתי משהו מתעלל באכזריות בחישורי הגלגל האחורי. בדיקה קצרה חשפה את מקור הבעיה: השרשרת לא סתם נפלה, היא נשברה. חוליית השחרור המהיר שלי נקרעה והתפזרה לאורך 500 מטר. השקענו כמה דקות בניסיון למצוא את חלקי החוליה החסרה, אך משהתייאשנו שברתי חוליה בשרשרת והרכבתי אותה מחדש. כל הסיפור לקח כמעט חצי שעה ותועד לפרטי פרטים בוידאו ע"י אחד מצלמי האירוע שהגיע על טרקטורון ומיהר לעוט על פגר האופניים ההפוכות שלי בצד הדרך. כמובן שכל העסק היה לוקח פחות מחמש דקות אילו הייתי טורח להשקיע מראש בחוליית שחרור מהיר נוספת לשעת חרום, אך מכל רשימת הציוד המומלצת לטור - זה הדבר היחיד שהתעצלתי לקנות...

אוטוסטרדת השבילים, שרשרת שלמה משפרת את הביצועים משמעותית. צילום: עמוס גיל.

עם כמעט 40 ק"מ מאחורינו בשלב זה, התחלנו את הטיפוס סביב אלון הגליל. שבילים לבנים פינו את מקומם לסינגלים לפרקים בהם טיפסנו כמה מאות מטרים טובים. הטיפוס כמובן השתלם כשזכינו לרדת בכמה סינגלים מוצלחים למדי. כשהעייפות גוברת על החשש לחיים, נוטים לשחרר את דוושת הבלם ולשעוט במורדם במהירות לא סבירה (אך בהחלט מהנה).

מאלון הגליל התחלנו את דרכנו חזרה לכפר התחרות במסלול הנושק לזה שרכבנו בדרך הלוך. שמש הצהריים האכזרית כבר הרימה את ראשה ועקב התקלה מצאנו את עצמנו בפער משמעותי מאחורי הרוכבים ברמתנו ובפער דומה לפני הרוכבים שמתחתיה או בקיצור: לבד על הכביש. הקילומטרים חלפו להם ויחד עימם ההכרה שלאחר 70 מהם, ניאלץ לטפס חזרה לכפר דרך העליות האימתניות של פארק רמות מנשה. חצינו את כביש 66 ועצרנו לנשום למרגלות הפארק. בשלב הזה הרגשתי עייף, אך לא תפוס ושום דבר לא כאב באופן מיוחד, לכן נראה לי הגיוני לנצל את ההפוגה למתיחות קלות - זו כמובן הייתה טעות חמורה. ניסיון פשוט להצמיד עקב לעכוז ע"מ למתוח את השריר הארבע ראשי נענתה בזעקות שבר מצד ארבע שרירים לפחות שאיימו להיתפס ולהפסיק לתפקד באותו הרגע. ויתרתי על המתיחה, ניערתי קצת את הרגל ועליתי על האופניים בתקווה שהשרירים יחזיקו מעמד עד היעד.

אתה יודע שאתה בתחרות ברמה בין-לאומית כשאחד המכשולים הוא עדר עיזים...

לשמחתי הצלחנו להגיע לקו הסיום ללא חילוץ מוסק, שם ניגשתי לנקות את האופניים בעמדת השטיפה(!) ומסרתי אותם למכונאי התחרות(!) ע"מ שיוודא שהאלתור שעשיתי בשרשרת יחזיק מעמד במשך לפחות יומיים נוספים של התעללות. מאוחר יותר למדתי מאותו מכונאי שקפיץ המעביר שלי "עייף", אך במקום לשלוח אותי לדוכן Trek הסמוך לרכוש לו מחליף בעלות של למעלה מ-500 ש"ח, המכונאי פירק ושימן את המעביר על מנת להפיך בו חיים חדשים. כל זאת כמובן כשירות של התחרות וללא עלות נוספת מצידי - שאפו!

הטור הציע שלוש רמות של אירוח: לינה בבית, לינה באוהלים ולינה בחדרים. לשמחתי, התפנקנו ובחרנו באופציה האחרונה, כך שאחרי הרכיבה חלפנו על פני המאהל, שהוקם בדיוק של מחנה טירונים אמריקאי, והמשכנו לחדר הצנוע שלנו ובפרט - למקלחת. אכלנו צהריים מאוחרים בדמות רול-אנטריקוט בדוכן ה"קרנף" שהוקם לטובת האירוע (הארוחה היחידה, אגב, שלא הייתה כלולה במחיר התחרות).

לחיים!

במקור תכננתי לבלות את הזמן עד ארוחת הערב בכתיבת רשמי היום הראשון, אך בין הגיחות למכונאי התחרות לבין התשישות מהמסלול שעברנו, הספקתי פחות או יותר לבהות בקיר במהלך הזמן שנותר עד הערב. ארוחת הערב כללה לא רק פריסה קיבוצניקית נדיבה למדי, אלא גם תדרוך על זוועות היום השני שמתרגש עלינו ואפילו סרטון וידאו קצר שהספיקו לערוך מצילומי המסוק של אותו הבוקר(!) ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני.

מתחם חדרי האירוח - אופניים יוצאים מכל חור.

יום שני

התעוררתי טרוט עיניים וגררתי את עצמי לחדר האוכל לארוחת בוקר. אמנם שרדתי את היום הראשון בלי למתוח או לתפוס שום דבר, אך תחושת חוסר האנרגיה שבשרירים גרמה לי להתחרט שלא שתיתי שייק חלבון מיד בסוף הסטייג' הראשון. בפנינו עמדה המשימה הבלתי נתפשת של הקפת הכרמל, גיחה לזכרון יעקב וחזרה לרמת השופט - טיפוס של 2 ק"מ לאורך 98 ק"מ. זינקנו לצלילי מה שהפך להמנון הרשמי של האירוע, ירדנו לאליקים דרך כביש 672 ולפני שהבנתי מה קורה, כבר התחלנו את הטיפוס אל עבר דרך נוף כרמל.

השותף שלי, שדווקא הקפיד לשתות חלבון מיד לאחר הרכיבה האחרונה, היה אנרגטי ממני והתחיל להיעלם במעלה ההר. בשלב הזה שיטת האיכון שפיתחנו יום קודם לכן הוכיחה את עצמה כמועילה למדי: ברגע שאחד מאיתנו היה מאבד קשר עין עם השני, הוא היה צועק "צ'יקו!" והשני משיב לו "דיקו!". הטריק הזה עזר לנו לאתר אחד את השני ולהעריך את המרחק בינינו ביעילות מפתיעה, מה שאפשר לנו לשנות מהירות בהתאם.

אם כבר לרדת מהאופניים, אז כמו גבר!

טיפוס מפרך לאחר טיפוס מפרך הגענו לדרך נוף הכרמל. כבר תקופה ארוכה שאני חושד כי "דרך נוף" היא שם קוד לשביל מעיק שמתיימר לשמור על קו גובה, אך בפועל צולל לכל ואדי על מנת שלא לפספס הזדמנות לאיבוד גובה מיותר שלאחריו עליה מציקה. דרך הנוף הזו בהחלט עמדה בציפיות הללו, למרות שבכל זאת סיפקה נוף כמובטח.

פה ושם לאורך הכרמל וביער עופר היו גיחות לסינגלים חביבים, חלקם בטיפוס, אחרים בירידה - אך הסטייג' השני זכור לי בעיקר בזכות הטיפוסים התלולים והארוכים שלו והירידות המיתממות שבסופם. אחרי טיפוס מדורדר של קילומטרים, נפרש בפנינו לא פעם שביל רחב ידיים המזמין אותנו לשחרר את דוושת הבלם ולתת לכח הכבידה להעניק לנו מנוחה לה חיכינו כל הדרך למעלה. אך השבילים הרחבים הללו נסכו בנו לא פעם אשליית בטחון מסוכנת - שוב ושוב הבחנתי בבריכת סלעים נסתרת או קטע משובש ברגע האחרון במהירויות הנושקות ל-60 קמ"ש, לעיתים קפצתי מעל מכשול מפתיע רק בכדי לנחות למרגלותיו של מכשול מטריד ממנו. בשלב כלשהו הפסקתי לספור את הפעמים בהם ניצלתי בנס מהתרסקות.

תחנות ההזנה - מעיינות אלקטרוליטים בלב מדבר

בירידה מהכרמל, לקראת זכרון יעקב תפס אותנו גשם במפתיע. ערב קודם התחזיות הזהירו מפני גשם מקומי קל, כך שהקפדתי לדחוף לכיס מעיל ניילון קטן. מה שירד עלינו באמצע הדרך היה אולי מקומי, אך רחוק מלהיות קל. תוך דקות ספורות טפטוף מינורי הפך לגשם זלעפות, הקרקע הפכה בוצית וחלקה והראות מבעד למשקפיים הרטובים שלנו התקרבה לאפס. היו מי שהעדיפו לתפוס מחסה תחת סככות חקלאיות או גשרים לאורך הדרך עד יעבור זעם, אך אנחנו המשכנו למרות הכל.

הגשם הפסיק בערך באותה פתאומיות בה התחיל ולראשונה מזה זמן רב שמחתי לראות את שמש הצהריים במהלך רכיבה. תשושים מהטיפוסים והרכיבה בגשם, עשינו את דרכנו לכיוון זכרון יעקב. בבוקר עוד דיברנו על קצב מטרה שיספיק לשפר את דירוגנו בטור, אך כעת עברנו לתכנן עמידה בשעת הגג של סיום המסלול. עשרים הק"מ האחרונים של המסלול הרגישו כמו ארבעים והטיפוס בן מאתיים המטרים בחזרה לכפר התחרות הרגיש כמו העליה לכרמל. הגענו למשפך הסיום בדיוק בזמן כדי לראות זוג חברים שסיימו לפנינו לועגים לנו מחלון הרכב בדרך החוצה מכפר התחרות, השבנו להם באצבע משולשת - ספורטיביות במיטבה.

לפני פחות משעה עברנו גשם שוטף, רואים, לא?

שייק חלבון, רול אנטריקוט ומנוחה קצרה מאוחר יותר היינו שוב בדרך לארוחת הערב ולתדריך. תדריך, שבו גיליתי שבמפת הגבהים שפורסמה במקור לסטייג' השלישי נשמטה הספרה "1" מסעיף הגובה המצטבר. אז כן - מחר מתפנקים בעוד 1000 מטר טיפוס מעבר למה שציפית לו - לילה טוב! ויהיה ערב, ויהיה בוקר, יום שלישי.

שיפורי מזון: איבופרופן, אומגה 3 וויטמינים.

יום שלישי

יום שלישי, פעמיים כי טוב, הקפנו מסלול של 27 ק"מ שלוש פעמים. בשונה מהמסלולים של היום הראשון והשני, שניתן לתאר אותם כשבילים וטיפוסים מפולפלים בסינגלים, המסלול של היום השלישי היה יותר דומה לסדרת סינגלים מפולפלים בשבילים וטיפוסים - ללא ספק היום הקשה ביותר מבחינה טכנית. לשמחתי התעוררתי באותו בוקר פחות תשוש מיום קודם לכן, אבל כמעט 200 ק"מ של רכיבה שכבר היו מאחורינו בהחלט נתנו את אותותיהם בנו. עליות הפכו קשות יותר ויותר ומצאתי את עצמי יורד לא פעם לפלטה הראשנה בטיפוסים בהם לא הייתי מתקרב אליה ביום אחר.

עם כל הקושי, הסינגלים היו נקודת אור ועזרו לשכוח לרגע את התשישות. על אף העייפות ניצלתי מקפצות מזדמנות כדי לקבל קצת זמן אוויר - מה שבהחלט החזיר את הרוח למפרשים. אחד המקטעים הטכניים הקשים ביותר היה סינגל תלול, צפוף ומפודר דרך שטח מיוער. השביל היה כל כך צפוף שלעיתים היה קשה להעביר את הכידון בין העצים וכל כך תלול שהיה בלתי אפשרי לעצור בו - אפילו פמפום אינטנסיבי של הבלמים הוביל לדרדור. דווקא בקטע הזה זוג חביב עם סיכוי לפודיום הספיק לעבור אותנו בסיבוב ורצה לעקוף. הם היו כמובן מאד אדיבים והבינו מיד שאין לי אפשרות לפנות להם נתיב באותו רגע, אבל בהחלט לא רציתי לעקב אותם יותר מהמינימום ההכרחי. בדיוק בשלב הזה נקרתה בדרכי מדרגת סלע אימתנית עם נפילה של מטר לפחות בצידה השני - מכשול שהייתי מוותר עליו גם כשאני רענן ביום טוב. שקלתי לעקוף אותו, אבל כנראה שזה היה גורר הורדת רגל ועיכוב נוסף למסכנים שמאחורי. אז כך, בחוסר אחריות אופייני, הטלתי משקל לאחור וקיוויתי שהאופניים שותפות לרצון שלי להגיע להמשך המסלול. אני יכול להישבע שבשלב כלשהו האופניים שלי היו פשוט מאונכות לקרקע, אבל איכשהו שרדתי את זה, הגעתי לסוף הסינגל בחתיכה אחת ושחררתי את הפודיומיסטים לדרכם.

קו הסיום של סטייג' 2 - גם להגיע אחרונים היה מרגיש כמו נצחון.

קצת לפני סופו של כל סיבוב המתין טיפוס מעייף למדי אל מול רוכבים ששועטים במורד מה שעבורם הוא תחילת הסיבוב הבא, ירידה תלולה ולבסוף טיפוס נוסף בחזרה לכפר התחרות שהפך מפרך יותר בכל ביקור בו. בסיבוב השני כבר הכרתי פחות או יותר את הסינגלים וניצלתי את ההזדמנות לשחרר בלמים. במקטע זריז וקופצני במיוחד התחלתי לזנק מעל תלוליות עפר ולפתע שמעתי מסוק מתקרב. הבטתי ימינה וראיתי שמסוק הצילום חג לצידי ומלווה אותי במורד הסינגל! כמובן שניצלתי את ההזדמנות להשקיע בכל קפיצה וקפיצה - הרגשתי לפחות כמו רוכב מספונסר של רד-בול וזה החזיר עוד קצת כח לרגלי העייפות. כנראה שהקפיצות שלי היו פחות מרשימות משהרגישו, כי הצילומים האלו לא מצאו את דרכם לסרטוני סיכום התחרות. עדיין, זה לא גרע מהחוויה המדהימה של אותו רגע.

רק בהקפה השלישית החלה לחלחל בי ההכרה - הסוף מתקרב!  כמעט סיימנו את Epic Israel! נתתי את כל מה שנשאר לתת והתרגשתי כשלמרות העייפות הצלחתי לטפס מקטע באחד הסינגלים שגרם לי להוריד רגל בשתי ההקפות הקודמות. הטיפוס האחרון לכפר התחרות היה אולי הטיפוס הכי קשה בטור, למרות שבפועל לא היה תלול או דרדרתי במיוחד. ממש בסופו ראינו זוג שעקף אותנו ונעקף על ידינו פעם אחר פעם בסטייג' הזה, נתקלנו בהם לאחרונה לפני כמה קילומטרים טובים והיינו בטוחים שהם הצליחו לאבד אותנו. אבל הנה הם, לפנינו ואחד הרוכבים התייאש בעליה ומטפס ברגל! זו ההזדמנות שלנו! בשארית כוחותינו הגברנו קצב ועקפנו אותם, ציפינו שיעלו על האופניים ויאבקו בנו עד הסיום, אך באופן מפתיע זה לא קרה. בקו הסיום גילינו שהם עברו להליכה עקב שרשרת שנקרעה ולא מעייפות - מה שקצת גרם לנו להרגיש רע שבמקום לעצור לתת יד ניצלנו את ה"הזדמנות" לעקיפה.

אז כן, אחרי 282.5 ק"מ הגענו לקו הסיום. ירדנו מהאופניים וניסינו להיזכר איך משתמשים ברגליים להליכה. הסגל הכווין אותנו להניח את האופניים, תלה עלינו מדליות סיום מסלול כבדות והעניק לנו חולצת רכיבה שמעידה כי שרדנו את הטירוף ששמו Epic Israel. מעט הלומי קרב, עברנו בחדר למקלחת אחרונה, ארזנו את עצמנו בחזרה לרכב וחזרנו דרומה בידיעה שהחוויה הזו תישאר חקוקה בזכרוננו עוד שנים.

לקח שבוע לפחות להבין שזה באמת מאחורינו.

סיכום

אי אפשר לסיים את הפוסט בלי לומר כמה מילים על כמה שהאירוע הזה ייחודי בנוף הישראלי. מחיר ההשתתפות, 1,380 ש"ח עבור לינה בחדרי אירוח, מתח את תקציב האופניים הסטודנטיאלי שלי עד קצהו וחששתי בכנות שאחזור מאוכזב מהתמורה. בדיעבד אני חש שהיה מדובר בהשקעה שהיא הרבה יותר ממשתלמת. היריעה קצרה מלתאר את איכות הלוגיסטיקה: מסלולים באורך של כמעט 100 ק"מ שסומנו בצורה טובה יותר מכל מירוץ שהשתתפתי בו בעבר, ליווי באופנועים, טרקטורונים ומסוק (פאקינג מסוק!), כיסוי צילומי חסר תקדים בוידאו וסטילס, תחנות הזנה מלאות כל טוב, תמיכת מכונאי בשטח ובכפר התחרות ועוד, ועוד ועוד...

המילים "כמו בחו"ל" שימשו שוב ושוב לתאר את האירוע ע"י רבים מהמשתתפים, אני יכול רק להשוות את מה שהתרחש כאן למירוצים בארץ (וזו בהחלט הייתה רמה אחרת לחלוטין) אך מנוסים ממני העידו שמדובר בהפקה ברמה שקולה לכל הפחות לטורים בינלאומיים כמו Trans-Alp וCape Epic. מניסיוני, אחד הדברים האהובים על רוכבי אופניים הוא להתלונן, לכן אני חושב שהדבר המפתיע ביותר הוא שלא שמעתי ולו רוכב אחד מתלונן על הפקת האירוע.

בקיצור, אני לא חושב שיש מילה מתאימה לתאר בה את האירוע הזה מלבד "אפי". היה שווה כל רגע וכל שקל - שאפו!

הנזק: 1,380 ש"ח

09/03/13

09/03/13

פארקים בפראג
במרתף אלמוני, מתחת למכון קעקועים, לא רחוק מתחנת "אנדל" של הרכבת התחתית - תמצאו את Biko Adventures. החברה, בניהולו של איטלקי מטורף בשם פיליפו, מציעה (בין השאר) טיולי רכיבת שטח אתגריים בסביבת העיר פראג. כשהזמנתי אצלם את טיול ה"Great Escape" לא היה לי מושג איזו הרפתקאה מטורפת מחכה לי.

את משרדי החברה, או יותר נכון את מכון הקעקועים שמעל למחסן האופניים של החברה, מצאתי בקלות יחסית. בפתח המכון המתין לי בחור מקועקע ומחורר היטב שהוביל אותי למרתף לפגוש את פיליפו.  חיש קל נשלפו אופני Scott Scale 29' שהוכנו עבורי מבעוד מועד, לבקשתי הורכבו להם פדלים תואמי SPD. בחרתי קסדה ויצאנו לדרך.

מהר מאד שמתי לב שמשהו מוזר באופניים - המעצורים הורכבו הפוך! יד שמאל מפעילה את המעצור האחורי בעוד שיד ימין את הקדמי. פיליפו הסביר שכך נהוג במדינות רבות (בפרט אנגליה) וכי רבים מלקוחותיו מתעקשים לרכב עם אופניים כאלו.

התחלנו את המסע ברכיבה על עבר תחנת המטרו ממנה הגעתי, העלינו את האופניים לרכבת התחתית בקלות ויצאנו לכיוון פאתי העיר. בדרך פיליפו סיפר לי איך נטש קריירה מבטיחה בתחום השיווק בכדי להפוך למדריך אופניים. אני סיפרתי לו איך כמעט בלתי אפשרי לנייד אופניים בתחבורה ציבורית בישראל ואיך יצא שמזוג אופניים שקבלתי חינם, הצלחתי להוציא כ-50,000 קורונות צ'כיות על התחביב.

צצנו מהרכבת התחתית בפאתי פראג. השכונות הסובבות נבנו בתקופת המשטר הקומוניסטי כאוסף גדול של בנייני דירות מלבניים זהים עשויים בטון אפור.פיליפו הסביר לי כי עם נפילת הגוש הסובייטי, המקומיים חשו צורך עז לצבוע הכל בצבעים העליזים שנאסרו ע"י המשטר הישן. כך נוצר המחזה המוזר של בנייני דירות ישנים צבועים בכל צבעי הקשת ואחדים אף מצופים באבקת זכוכית מנצנצת.

ילדים, צבעו בצבעים עליזים את שאריות המשטר הסובייטי ורק את האגם הקפוא השאירו בלבן.

אחרי סיבוב קצר בשכונה, יצאנו לשטח בפעם הראשונה. אמנם הגשם האחרון היה לפני שבוע, אך בין הטמפרטורות הקפואות לבין השלג הקל שירד ביומיים האחרונים - נותר לא מעט בוץ להתמודד איתו. נסעתי בזהירות, מנסה ללמוד את האופניים החדשות על תצורת בלמיהם המזורה. עוקבים אחרי סינגל קליל שלצידו עוד שאריות שלג, עברנו בין חורשות יער קטנות לבין שדות ירוקים.

אחרי טיפוס קל, הגחנו מן החורשה לשפת מצוק הצופה על עמק "פרוקופ". בהמשך ראינו חבורה של מטפסי הרים שעצרו לאכול צהריים בנונשלנטיות על מדף סלע צר בחצי הדרך לראש הרכס עליו עמדנו. בשלב הזה פיליפו שלף את מצלמת ה-SLR שלו והתוודה שהוא חוטא גם בצילום. לשמחתי - התחביב המשותף גרם לפיליפו לקבל בהבנה גמורה את עצירותי הפתאומיות לאורך כל המסלול בכדי לתפוס צילום כזה או אחר.

בכלל לא שמתי לב שטיפסנו כל הדרך לכאן

נטשנו את שפת הצוק וחזרנו לשוטט ביעד, רמת הקושי של המסלול עדיין הייתה נמוכה, מה שאפשר לי להסתגל לאופניים בנוחות. אחרי סיבוב קצר פגשנו שוב את קצה הרכס, אך הפעם נגליתה לעינינו פנורמה מהממת של פראג.

על גג פראג

אחרי הפסקה קצרה, בה פיליפו הציע לי טעימה של פיצה מתוצרת בית המשכנו ברכיבה לעבר צוק קרוב שהמקומיים קוראים לו "המגהץ".מסתבר שזה אתר פופולרי עבור מטפסי הרים, אם כי המצוק האנכי החלק שהעניק למקום את שמו לא בדיוק נראה שופע מקומות אחיזה.

באמת בהצלחה למי שמנסה לטפס את זה...

בין המצוקים, המסלול החל להפוך טכני ומאתגר הרבה יותר. אחד המקטעים הקשים יותר כלל ירידה ממסלעה בזווית של 30-45 מעלות ומיד לאחר מכן פניה ימינה. הצלחתי לרדת את מרבית הדרך ולהניח את הגלגל הקדמי על המשך השביל, אך ברגע שהתחלתי לפנות, הגלגל האחורי החל להחליק. ניסיתי לעצור את ההחלקה בלחיצה זריזה על הבלם האחורי אבל... שכחתי שהבלמים הפוכים ומצאתי את עצמי משייט מעל הכידון היישר אל תוך הבוץ הצ'כי. לשמחתי, הנפילה הייתה רכה - גם לי וגם לאופניים שלום.

רגע אחרי הנפילה, ברקע - הסלע שקפצתי ממנו ראש.

מה"מגהץ" חזרנו אל עבר העיר ואל המקבילה הצ'כית של פארק הירקון - טיילת ענקית לאורך נהר וולטבה אשר מצידיה פרוסים מגרשי ספורט, פינות חמד ומספר מסעדות. חלקנו את שבילי הטיילת הרחבים עם רוכבי כביש ושטח, מחליקי רולרבלייד, רצים, הולכים ואפילו קוריוזים כגון רוכבי לונג-בורד ומחליקי רולר אלפיני.

כמות מפתיעה של מתאמנים בהתחשב בכך שהטמפרטורה הייתה 4- מעלות.

מהטיילת רכבנו, בחיתוך קל דרך העיר, אל פארק טונצ'ה. שם טיפסנו אט אט אל עבר פסגת ההר שבמרכז הפארק. בדרך זכינו לחצות ברכיבה נחלים זורמים, לעצור ליד זוג אגמים קפואים מהממים ולפגוש מספר סבתות קשוחות שלא ברור איך הצליחו להגיע למקום שהוא אפקטיבית לב יער.

בדרך פגשתי בשלל תנאי שטח שלא דמיינתי מעולם שארכב בהם: בוץ קפוא, שלוליות מים מכוסות קרח שברירי, שאריות שלג ועוד. הטיפוס בדרך למעלה היה כל כך מתון, שלא היה לי מושג שצברנו כמעט 300 מ' של גובה לאורכו. 300 מ' של גובה אותם אנו עומדים לאבד תוך פחות מ-2 ק"מ.

זה הרבה, הרבה, הרבה, הרבה יותר תלול ממה שזה נראה...

עצרנו לרגע לכוון את מצלמות הקסדה שלנו בראש עלייה תלולה באופן מטריד.ניצלתי את ההפסקה הקצרה לשנן בראשי שוב ושוב "בלם ימין, גלגל קדמי, בלם ימין, גלגל קדמי...". וכך, בחריקת בלמים קלה - יצאנו לדרך. אחרי 200 המטרים הראשונים, הירידה הפסיכוטית התמתנה והשביל המשיך בירידה נעימה שאפשרה לצבור מהירות בקלות.

לאורך הדרך היו פזורים עשרות מכשולים מעניינים - גשרי עץ צרים יותר ופחות מעל ערוץ הנחל המתפתל, טיפוסים תלולים ומפתיעים על שורשי עץ עבים, חציות נחל רטובות, מקפצות קטנות ומה לא - פשוט לונה פארק מדהים שגורם לבארי להיראות כמו קציצה צבאית אל מול סטייק אנטריקוט.

באופן מפתיע, הברווזים נשארים בסביבה

ייתכן שמי שרכב כבר לא פעם בחו"ל יאמר שלא מדובר בסלול מהמעלה הראשונה, אך כמי שזו הפעם הראשונה עבורו - אני יכול לומר שרק המקטע הזה היה שווה את הטיסה כולה. כמובן שאם היינו מסיימים את המסלול מיד בנקודה זו, כבר הייתי המאושר באדם, אך נותרה לנו עוד 10 ק"מ אחרונים בדרך חזרה לנקודת ההתחלה.

המקטע האחרון כלל ביקור נוסף בטיילת ומעבר לצד אחת הטירות העתיקות של פראג. בשלב זה, למרות שברובי הייתי לבוש היטב עבור הטמפרטורה הקרירה של 4- מעלות ששררה לאורך כל הבוקר, התחלתי להתחרט על הבחירה בגרביים דקות ונעליי רכיבה מאווררות. בק"מ האחרון כבר התחלתי לחשוש שאני עשוי לאבד את בוהן רגלי השמלאית לכווית קור. לשמחתי, הספקנו לחזור למחסן האופניים של Biko לפני שזה קרה שם מיהרתי להחליף את נעלי הרכיבה בנעלי הטיולים החמימות שנותרו שם.

לסיכום - המסלול היה פשוט מדהים, שילוב מושלם של תצפית על נופי פראג, מעבר בפינות נסתרות של העיר עצמה, וכמובן גם קצת רכיבה טכנית, מאתגרת ומהנה. אז אם אתם חובבים של רכיבת שטח, ומגיעים במקרה לפראג פשוט חובה לעצור אצל פיליפו לסיבוב. רק אל תשכחו לבקש מראש אופניים בתצורת בלימה מתאימה...

ואיך אפשר בלי קינוח - סרטון מהמקטע המהמם בפארק טונצ'ה. בהמשך צפוי להתווסף אליו סרטון מסכם של הרכיבה כולה, בינתיים אתם מוזמנים להנות מזה:


הנזק: 2,500 קורונות צ'כיות, או בעברית 470 ש"ח.

18/02/13

18/02/13

כי גם בארץ קר, פעם בשנה שנתיים.
הסתיו מפנה את מקומו לחורף, ואפילו בדרום התחיל להיות קר. עם זאת, בהתחשב במשך החורף הישראלי, החלטתי שמכנס רכיבה ארוך יהיה בזבוז כסף. לכן העדפתי לרכוש זוג מחממי רגליים ע"מ שלא לקפוא לחלוטין ברכיבות הבוקר המוקדמות.

לשמחתי, חבר איתר מבצע מוצלח בחנות "שופ הרים" והצלחנו לרכוש שני זוגות מחממי רגליים של Aztec במחיר כולל של 131 ש"ח (כלומר 65.5 ש"ח לזוג) - הראשון במבצע רגיל (116 ש"ח) והשני כ-"מוצר צ'ופר" לרוכשים בסכום של 150 ש"ח ומעלה.

תוך ימים ספורים ההזמנה הגיע לתיבת הדואר שלי. בבוקר למחרת יצאתי שמח וטוב לב לרכיבה קצת פחות קפואה מהרגיל. כשחזרתי מהרכיבה ופשטתי את מחממי הרגליים הופתעתי לגלות שפס מחזיר-האור שהיה צמוד לריץ'-רץ' שלהם התנתק ממקומו ונקרע לגזרים.

שנים של אכזבות מנותני שירות בארץ לימדו אותי שתלונה לרוב תזכה אותי במעט פתרונות והרבה תסכול. בכל זאת - החלטתי לנסות את מזלי ושלחתי ל"שופ הרים" קריאת שירות עם תמונה של הבגד הפגום.

כל זה קרה בצהרי יום שישי, בבוקר יום ראשון קבלתי טלפון מהחנות:

"שלום, פנית אלינו לגבי מחממי רגליים פגומים?"
"כן"
"באיזו מידה הזמנת אותם?"
"מדיום"
"אנחנו מיד שולחים לך זוג חדש"

מלמלתי תודה וניתקתי את הטלפון בהלם. לא האשימו אותי בגרימת נזק למוצר ברשלנות, לא השתמטו מאחריות בטוענה של בלאי טבעי ואפילו לא ניסו את גישת "במחיר כזה לא תמצא יותר טוב" - פשוט שלחו לי זוג חדש, שמצא את דרכו לתיבת הדואר שלי כבר בבוקר למחרת.

הזוג החדש שהגיע לא סבל מאותו פגם וכך יכלתי להמשיך ברכיבה כשרגלי מחוממות וגם מחזירות אור היטב. לכן לחבר'ה מ"שופ הרים" מגיע שאפו ענק על השירות המצויין והמהיר.

מחממי הרגליים עצמם באיכות מעולה. הם דקים יחסית וללא ריפוד פליס מה שהופך אותם למצויינים עבור מזג האוויר בארץ. אמנם בכפור שלפני עלות השחר אתם עשויים להעדיף בד יותר עבה, אך אי הנוחות הזמנית תשתלם כהשמש תעלה ולא תרגישו חנוקים. הבד הקל והמאוורר הופך את ההתלבטות אם ללבוש אותם או לא להרבה יותר קלה.

פסי סיליקון בראש השרוול מונעים את החלקת הבד מתחת למכנס הרכיבה וברכיבה כמעט ולא מרגישים את ההבדל בינם לבין מכנס ארוך. אז לסיכום: מחממי הרגליים מומלצים בחום, כמו גם שירות הלקוחות של "שופ הרים". מי שרוצה לחוות את שניהם יכול לקפוץ לעמוד המוצר שנכון לכתיבת שורות אלו, עדיין במחיר מבצע של 116 ש"ח או 14.90 לרוכשים בסכום של 150 ש"ח ומעלה באתר (וכן, אפשר להזמין זוג אחד ב-116 ש"ח, מוצר נוסף ב-34 ש"ח ומעלה ולקבל זוג שני ב-14.90).

הנזק: 65.5 ש"ח

13/12/12

13/12/12



אופניים במשקל: יותר מ-500 ש"ח לקילו.
חדי העין יבחינו שהמונה בצד ימין של האתר נמצא במרחק של מגש פיצה מתחום ה-5 ספרות. ולא, לא לקחתי את האופניים לטיול בחו"ל - פשוט שדרגתי אותם.

מימי הראשונים באוכף היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שה-GT הישנות שקבלתי בחינם יוחלפו בדגם חדש ונוצץ. מבצעי סוף העונה של סוף שנת 2012 גרמו לי להזיל לא מעט ריר, אך הקפדתי להדיר רגלי מחנויות האופניים בתקווה שאצליח לדחות את הקץ עד לסוף העונה של שנת 2013.

תקופת המבצעים כמעט חלפה לה בשלום, עד שחבר הופיע עם אופני מרידה נוצצים ומאובזרים היטב שרכש בסכום מצחיק של 3,000 ש"ח. אחרי סיבוב קצר על הרכש החדש התחרטתי שלא שמעתי בעצתו וקניתי לעצמי זוג כזה כשעוד הייתה לי הזדמנות.

"בטוח שאין להם עוד כאלו במלאי?"
"לא, הכל נמכר, אבל יש להם זוג באבזור זהה עם שלדה מקארבון ב-5,000"
"קארבון?!"

שבוע שלם הסתובבתי טרוד במחשבות: אופני קארבון, אותו חלום רחוק ששמור לכאורה רק לרוכבי העלית ולהייטקיסטים בעיצומו של משבר גיל העמידה, נמצאים ממש כמעט בהישג ידי. אך מצד שני - 5,000 ש"ח הינם סכום לא מבוטל עבור סטודנט תפרן שכמוני, שלא לומר שהדיל הוצע ברשת "רון מינץ" איתה היה לי ניסיון רע בעבר. אולי עדיף לאזור כוחות ולהתאפק עוד שנה?

ההיתקלות הקודמת עם "רוזן מינץ" - אחרי 220 שיתופים ומספר דומה של לייקים, מחיר הקסדה ירד ל-544 ש"ח לחברי מועדון.

בשלב הזה התקשרתי לחבר אחר, אחד שמתעניין בעיקר ברכיבה ומשתעמם מהר מאד משיחות על ציוד ושדרוגים, בדיוק האדם המתאים למנוע רכישות מיותרות.

"שמע, אני צריך שתחזיק אותי"
"מה אתה הולך לקנות?"
"יש מבצע על אופני קארבון עם [רשימת הרכיבים] ב-5,000 ש"ח."
"ואתה רוצה שאני אחזיק אותך?!"

פליק-פלאק פיננסי קל מאוחר יותר, מצאתי את עצמי בעליהם הגאים של זוג Merida FLX 1500-D מהממות. המחיר הסופי של החבילה היה 5,770 ש"ח. 5,500 על האופניים ו-270 על "כרטיס מועדון" שהקנה את ההנחה ממחיר המחירון של 10,000 ש"ח.

החבילה כללה גוף קארבון במשקל נוצה של 1,080 גר', בלם FOX F-Series 32 RL, מעבירי SRAM איכותיים (מאחור X9, מלפנים X7) ומעצורי דיסק הידראוליים Elixir-5. הכל יחד שוקל כ-11.3 ק"ג לעומת 14.6 הק"ג של אופני ה-GT הישנים.

אפילו לפני שהגעתי לשטח, ציפורי באר-שבע הביעו את דעתן על האופניים החדשים.

יום למחרת איסוף האופניים, מיהרתי לצאת ולבחון את הרכש החדש. כמעט חצי שעה לתוך המסלול מצאתי שיש שיפור על פני הזוג הישן, אך בהחלט לא שיפור כזה שישאיר אותי בפה פעור או ישכיח את זעקות השבר של כרטיס האשראי עת גוהץ בקופת חנות האופניים.

האופניים קצת יותר קלים, הרכיבה קצת פחות מאומצת, ההילוכים קצת יותר חלקים, הבולם קצת יותר נעים והמעצורים קצת יותר חזקים ורגישים. אז, רגע לפני שהתחלתי לתהות על מה הוצאתי את גובהה של משכורת ממוצעת במשק, הגעתי לעליה קשה. כל מפגש עם העליה הזו עד אותו בוקר נגמר ברודאו ארוך שבמהלכו אני מנסה לשמור את הגלגל הקדמי על הקרקע ואת הכידון בכיוון הנסיעה. כל סלע קטן היה מעודד את האופניים להתרומם על "רגליהם האחוריים" כסוס סרבן ולנסות לברוח אל שיחי הקוצים שבצידי הדרך. כל ניסיון לעצור את התופעה ע"י העברת משקל לפנים הייתה גוררת פרפור מחאה מצד הגלגל האחורי. וכך, מדדה בין פרפור לדילוג, הייתי עושה את דרכי לראש הגבעה.

והנה, הגעתי לעליה, התחלתי לדווש והתכוננתי כרגיל להיאבק בכידון סורר. להפתעתי - האופניים המשיכו היישר למעלה מבלי החלושה שבתלונות. לי נותר רק לדווש בעוד הבולם הקדמי מאפשר לי להתעלם מהדרדרת הנוראית עליה אני מטפס. הגעתי לסוף העלייה מחויך והבנתי שזהו תחילתו של סיפור אהבה.

שמחה מהולה בעצב - אופניים קלות משקל אך כבדות בכיף.

בין ראש אותה גבעה למקלדת, צלחתי בקלות מתלול ששבר אותי בעבר על ה-GT וניצלתי מהתרסקות בסוף ירידה כשהבולם הקדמי ספג בגבורה תעלה צרה שהתגלתה כעמוקה מהצפוי. כלל לא בטוח שהבולם הותיק על ה-GT היה עומד במשימה. לשם ההגינות אציין שלא סביר שהייתי דוהר אל עבר התעלה הזו באותה המהירות על האופניים הישנים. אין ספק שיש תמורה בעד האגרה.

את השמחה העכירה רק העובדה שלפחד הרגיל מחוסר היכולת להתנתק מהקליטים בשעת חרום - נוסף הפחד לפגוע בשלדה היקרה במקרה של נפילה. מידי פעם סלע רופף שניתז מהגלגל הקדמי לגחון האופניים משמיע רעש הקשה חלול ורם. לי לא נותר אלא ללטף את השלדה בעדינות ולבקש: "תהיי חזקה, בשבילי...".

אז כך, אחרי כמעט 1,500 ק"מ - הגיע הזמן להיפרד מזוג אופניים ששירת אותי נאמנה במהלך מחצית השנה האחרונה ולפתוח דף חדש עם זוג חדש ומבטיח. רק התחלתי ללמוד את האופניים הללו ונותר לי זמן רב עד שאקח אותם לקצה היכולת שלהם ושלי. אני בטוח שזה צפוי להיות מסע מהנה (ויקר!) עליו עוד יסופר כאן.

בינתיים, אם אתם מכירים מישהו שרוצה לקנות זוג GT Avalanche 3, שמורות היטב ומטופחות, יד שניה מבלוגר ציניקן - אתם יודעים לאן לשלוח אותו :)

הנזק:
אופניים חדשות - 5,770 ש"ח.

02/12/12

02/12/12

יצאתי מהרכב בשעה שש בבוקר, עדיין מופתע שהצלחתי לצאת מהפוך למעלה משעה קודם לכן ועוד שרדתי את הירידות אל ים המלך מבלי להפוך להערת שוליים בדו"ח השנתי של משרד התחבורה. ניסיתי לאזור את הכוח לפשוט את הטריינינג ולעמוד מול הרוח הקרה לבוש רק בחולצת רכיבה דקה. כל אותו הזמן מהדהדת בראשי המחשבה: "למה אני עושה את זה לעצמי?".

התמרמרתי לי בשקט כל הדרך לנקודת חלוקת הערכות. זכרון הנפילה מטיול הירח המלא באותו המסלול יומיים קודם עוד היה טרי ולא ששתי לחלוק את המסלול עם עוד מאות רוכבים שכל אחד מהם יכול לשלוח אותי לרצפה בנגיעה קלה. טופס הויתור עליו חתמתי ערב קודם לכן לא היה מעודד כלל: "אני מקבל/ת על עצמי אחריות מלאה לכל נזק שיגרם לי במהלך האירוע, בכל מקום, לרבות נזק גופני, פציעה, מוותו/או נזק לרכוש". בזמן שבן הזוג שלי למירוץ אסף את הערכות שלנו תהיתי למה שילמתי 165 ש"ח כדי להתעלל בעצמי בצורה כזו.

מתחם האירוע לאור הזריחה, עשרות אנשים שילמו כ-90 שקלים נוספים בעבור התענוג המפוקפק של שינה באוהל במדבר ערב האירוע
(קליק להגדלה)

כמעט שעה מאוחר יותר, עשינו את דרכנו למשפך הזינוק. מצאנו את עצמנו מוקפים רוכבים מגיל העשרה עד גיל העמידה, כשכל אחד מהם רכוב על אופניים יקרות מקודמו. ראשונים זינקו רוכבי המקצה הארוך (72 ק"מ), אחרי המבוגרים ומשתתפי מקצה ה-Ultimate הכולל 20 ק"מ ריצה בערב התחרות ו-48 ק"מ רכיבה בבוקר למחרת. אחריהם הגיע תורנו.

My partner is not impressed.

למרות שכבר די הסתגלתי לנעלי הSPD שלי - מאד חששתי מהיתקלות עם רוכב אחר בזינוק שתשלח אותי בפלונטר לרצפה. לשמחתי זה לא קרה, ומהר מאד מצאנו את עצמו על דרך עפר רחבה המתפתלת במעלה נחל פרצים. למעט מלכודת חול שהפתיעה רוכבים רבים בתחילת המסלול וכמעט גרמה לתאונת שרשרת - הרכיבה התקדמה בצורה חלקה למדי. משלא הגדרתי מראש זמן מטרה החלטתי לדגול בפוליסה של "קיזוז עקיפות": ספרנו כל רוכב שעקפנו ועל כל רוכב שעקף אותנו הפחתנו ממניין העקיפות - השאיפה הייתה לשמור את מניין העקיפות חיובי, כלומר לא להיכנס לאוברדראפט של רוכבים.

צפוף פה, צפוף.

הפתענו בקצב טוב ויצאנו מהמינוס שצברנו בקילומטרים הראשונים של המסע, אחרי שהפתענו את עצמנו - הגיע תורו של המסלול להפתיע אותנו. בק"מ השביעי פגשנו עליה של כ-25 מ' לאורכם של 100 מ' בלבד. מאוחר יותר למדנו כי הוותיקים מכנים אותה "קיר המוות". למרות תלילותה, הקרקע בעליה איפשרה אחיזה טובה והיו לי תקוות לסיים אותה ברכיבה. לצערי תקוות אלו נגוזו בשל פקק תנועה אדיר של עשרות מטפסים בהליכה שלא הספיקו/ לא טרחו לנסות לפנות נתיב לחבריהם הרכובים.

"Standing room only"

בראש העלייה מצאנו רוכבים רבים מתנשפים לצד אופניהם המונחות על הקרקע, למרות הפיתוי לעצור ולנשום מעט אוויר - חזרנו מיד לרכב בכל הכח במטרה לנצל את התוואי השטוח והנוח של מישור עמיעז. מאוחר יותר למדתי שהק"מ ה-9 של המסלול, ממש אחרי העליה, היה הק"מ שגמענו במהירות הממוצעת הגבוהה ביותר - 25.5 קמ"ש.

המישור עבר ללא תקריות מיוחדות, השתדלנו להתקדם בו כמה שיותר משום שידענו שבסופו מצפה לנו ירידת ה"סלאלום" הידועה לשמצה. שטפון חולף הפך את הירידה עמוסת ה-Switchback-אים הקשה ממילא לטכנית ובלתי צפויה מהרגיל. בביקור הקודם התקשינו לרכב שם בדבוקה של שלושה, לכן חששתי מאד מהתוצאות של דחיסת מאות רוכבים למקטע הקצר הזה.

"אההה... סליחה, זה זמן טוב לעקוף?"

לשמחתי - הירידה הייתה הרבה פחות צפופה מהצפוי, ואפילו הצלנו לעקוף בנימוס כמה רוכבים גם שם. מסוף הירידה נותרו רק שני ק"מ עד נקודת הסיום. "נק' סיום" זו כמובן הגדרה לא מוצלחת במיוחד שכן ציפתה לנו הקפה נוספת של המסלול לפני שנזכה לסיים את המסע.

השאיפה הייתה להשלים את הסיבוב השני בקצב דומה לראשון, בנוסף - קיוויתי הפעם לטפס את "קיר המוות" ברכיבה. כשהגענו לקיר, שמחתי לראות שהפעם היה פחות פקוק, הורדתי הילוך והתחלתי לדווש. מהר מאד הגעתי למחצית הדרך, לעומת גבעות הדרדרת בבאר-שבע, האחיזה בעלייה הזו היית הייתה פשוט פינוק והייתי בטוח שאוכל להגיע לפחות עד השליש האחרון שלה. לצערי בשלב הזה השותף שלי התקשה לעבור את שיירת ההולכים שמולו, ירד מהאופניים ואני אחריו.

במישור העייפות מהסיבוב הראשון החלה להיות מורגשת, שיחקנו על גבול היכול האירובית שלנו, כשאני כל הזמן מדרבן את השותף שלי למשוך עוד קצת על אף חששותיו מ"שפיכת מנוע". ג'לים נאכלו, רוכבים נעקפו ונתננו דחיפה רצינית לקראת הסיבוב השני בירידת הסלאלום מתוך הכרה בכך שלא יהיו הזדמנויות רבות לעקוף רוכבים נוספים לאחריה.

שני הק"מ האחרונים היום הקשים ביותר במסלול, וידעתי שהעליה הקצרה ממש לפני נקודת הסיום לא תהייה קלה. נתתי את כל מה שנשאר בישורת הזו, ובצעקות של "פדל כבר מאדרפאקר!" דאגתי שגם השותף שלי יעשה את אותו הדבר. העליה האחרונה, שהייתה בסה"כ רמפה קטנה בשביל 4x4, הרגישה קשה יותר מ"קיר המוות". צעקתי לשותף: "תתעלם מהעליה! זה מישור - פדל!" וכך שעטנו לקו הסיום.

כשהדופק ירד, והאבק שקע - נותרתי עם חיוך ענק על הפנים. המרמור של שש בבוקר כבר נשכח מזמן וכל מה שיכלתי לחשוב עליו הוא איך אנחנו משפרים את התוצאה בשנה הבאה. סיימנו 48 ק"מ בשעתיים ו-25 דקות כשזמני ההקפות כמעט זהים בין ההקפה הראשונה לשניה. דורגנו במקום ה-76 מתוך 281 הזוגות שהשתתפו במקצה ובמקום ה-26 מתוך 76 הזוגות בקטגוריית הגברים עד גיל 40.

חברים מקבוצת BGU-Bike אפילו הצליחו להגיע לפודיום: טל נתיב ובוגדן טנסה לקחו את המקום הראשון בקטגוריית הזוגות המעורבים למרחק 23 ק"מ עד גיל 40 ואת המקום ה-7 המכובד במקצה כולו.

למה להתאמץ ולזכות במירוץ כשאפשר להתגנב לפודיום כשהמארגנים לא מסתכלים?

לפני שחזרנו לרכב, עשינו סיבוב בהפנינג של המירוץ: עשרות דוכנים של חנויות ומותגי אופניים. מי שמכיר אותי, או קורא כאן באופן קבוע יודע שלשחרר אותי במקום כזה זה איפשהו בין לשחרר פיל בחנות חרסינה לבין לשחרר ילד בחנות ממתקים. יצאתי יחסית בזול עם 4 פנימיות ב-100 ש"ח (מבצע מוצלח ממש!) ו-24 ג'לים של GU ב-140 ש"ח.

לסיכום: הייתה חוויה אדירה ואירוע מוצלח ביותר, אני בהחלט מתכוון להגיע בשנה הבאה (אולי אפילו למקצה הUltimate) וממליץ לכם לעשות את אותו הדבר.

הנזק?

הרשמה למירוץ - 148.5 ש"ח (הא! קופון 10% הנחה!)
4 פנימיות Joe's Yellow Gel במבצע - 100 ש"ח
3 ג'לים של Challenge במבצע - 10 ש"ח (מה? היה מבצע!)
24 ג'לים של GU - "רק" 140 ש"ח.

סה"כ 398 ש"ח (אאוץ')

27/11/12

27/11/12

שביל מסומן היטב
פעמיים הזמינו אותי להצטרף לרכיבה בסינגל חלוקים.
פעמיים הבטחתי להצטרף.
פעמיים הברזתי.

לכן, בהתחשב במצבו העגום של שוק החלב בישראל (ובפרט מחירי הגלידה), כשהזמינו אותי בפעם השלישית - דאגתי להגיע.

טרם היציאה לדרך, שמעתי הרבה דיווחים סותרים לגבי רמת הקושי של המסלול: החל מ"די קל" וכלה ב"תדאג להביא מגינים". בהתחשב בכך שאין לי מגינים - לא הייתה לי התלבטות מיוחדת לגבי איזה ציוד להביא. בהתחשב בכך ששכל ישר זה לא הצד החזק שלי, גם לא הייתה לי התלבטות מיוחדת אם לצאת למסלול או לא...

כשמי שאמר שהרמה הטכנית של המסלול "ממש בסדר" מגיע לבוש ככה, זה הזמן להתחיל לדאוג...

כאילו בבכדי להחמיר את המצב - ירד גשם בשדה בוקר במהלך הלילה כך שציפו לנו שלוליות ובוץ לכל אורך המסלול. יצאנו לדרך בחשש קל, והתחלנו לטפס במעלה הסינגל. אחרי עליה תלולה וארוכה פוצינו בירידה ארוכה רצופת טרסות קטנות שממש מזמינות קפיצה. הקפצוצים הללו עלו לי בפנצ'ר, אך עם מעט עידוד חומר האיטום הצליח להתגבר עליו.

זה לא אמור להיות מדבר?

עם כמה שטרסות היו מהנות בירידה, מהר מאד מצאנו את עצמנו מטפסים כאלו בעליה בהמשך המסלול. באופן כללי טיפוס מדרגות סלע בגובה 30-40 ס"מ לא היה מאתגר יותר מידי, אך כשהשטח לפניהן ואחריהן מלא בוץ - זה הופך סיפור אחר לחלוטין. אחרי הטיפוס הנוסף, ירדנו לערוץ נחל סלעי ומלא שלוליות. הבוץ והמים הפכו את הרכיבה למאתגרת במיוחד - אך זה בהחלט שווה את החוויה של רכיבה במדבר אחרי הגשם. למי שטרם ניסה זאת - אני בהחלט ממליץ בחום לנסות*.

זה לא שצילמתי מאוחר מידי, הוא פשוט נדחף לתמונת נוף

אחרי כ-15 ק"מ המסלול הלך והפך מישורי, בצד הדרך ראינו הר אימתני ונשמנו אנחת רווחה כשגילינו שהמסלול עוקף אותו ממערב. לא חלפה דקה מאז ועד לרגע בו אמרתי "אתם יודעים מה? אולי נטפס אותו בכל זאת?". לכן אני מאמין שבעוד מספר שנים אזכור את היום הזה כיום בו האופניים גרמו לי לאבד את השפיות באופן סופי.


מסתבר שהפסגה הזו היא נקודת הסיום של מסע סוף המסלול של סיירת רימון.
אני בטוח שגם הם ראו אותה מרחוק וחשבו "בטח יהיה ממש כיף לטפס לשם!"

טיפסנו על ההר עד לנקודה בה היה די ברור כי העליה כבר לא עבירה לאופניים. בין אבני הצור החדות שכיסו את כל ההר לבין הבוץ בקליטים שגרם לי לפקפק ביכולת שלי להתנתק מהם בהצלחה - גיליתי לפתע שיכולות הטיפוס שלי באופניים השתפרו פלאים. בראש ההר זכינו לפנורמה יוצאת דופן של האזור (קליק לפנורמה של 360 מעלות - נסו, זה כדאי).

זו הכוונה ב"לא עביר לאופניים".

לאחר שירדנו מהפסגה, המשכנו בחזרה לכיוון שדה בוקר. לצד הדרך ראינו את הר צרור, כמו גם סינגל מפתה מאד שהשתרך במורדו. כמעט וחתכנו לכיוונו, אך ברגע האחרון הבננו שמדובר בצלילה של כ-200מ' אותה נידרש להשלים לאורכו של מעלה צין האכזרי, החלטנו לשמור את התענוג לביקור הבא.

מפתה, לא?

את השיעמום של הקילומטרים המישוריים האחרונים הפיגו משתתפי "צעדת בן-גוריון" שגדשו את שדה צין. ליווינו אותם בחזרה למדרשת שדה בוקר וסיימנו את היום יבשים מהצפוי, חבולים פחות מהצפוי ובעיקר - מרוצים מאד. בהחלט מסלול מומלץ שעוד אשוב לרכב בו גם בקיץ, אם כי אין ספק שהחורף הוא התקופה המושלמת לבקר בו.

לקינוח - אתם מוזמנים לצפות בוידאו מהרכיבה בסינגל חלוקים:


הנזק: חינם!

-----------
*ממליץ בחום, כמובן בהנחה שאתם רוכבים מיומנים מספיק על מנת שלא לחזור הביתה במסוק.