מאותגרים במדבר

יצאתי מהרכב בשעה שש בבוקר, עדיין מופתע שהצלחתי לצאת מהפוך למעלה משעה קודם לכן ועוד שרדתי את הירידות אל ים המלך מבלי להפוך להערת שוליים בדו"ח השנתי של משרד התחבורה. ניסיתי לאזור את הכוח לפשוט את הטריינינג ולעמוד מול הרוח הקרה לבוש רק בחולצת רכיבה דקה. כל אותו הזמן מהדהדת בראשי המחשבה: "למה אני עושה את זה לעצמי?".

התמרמרתי לי בשקט כל הדרך לנקודת חלוקת הערכות. זכרון הנפילה מטיול הירח המלא באותו המסלול יומיים קודם עוד היה טרי ולא ששתי לחלוק את המסלול עם עוד מאות רוכבים שכל אחד מהם יכול לשלוח אותי לרצפה בנגיעה קלה. טופס הויתור עליו חתמתי ערב קודם לכן לא היה מעודד כלל: "אני מקבל/ת על עצמי אחריות מלאה לכל נזק שיגרם לי במהלך האירוע, בכל מקום, לרבות נזק גופני, פציעה, מוותו/או נזק לרכוש". בזמן שבן הזוג שלי למירוץ אסף את הערכות שלנו תהיתי למה שילמתי 165 ש"ח כדי להתעלל בעצמי בצורה כזו.

מתחם האירוע לאור הזריחה, עשרות אנשים שילמו כ-90 שקלים נוספים בעבור התענוג המפוקפק של שינה באוהל במדבר ערב האירוע
(קליק להגדלה)

כמעט שעה מאוחר יותר, עשינו את דרכנו למשפך הזינוק. מצאנו את עצמנו מוקפים רוכבים מגיל העשרה עד גיל העמידה, כשכל אחד מהם רכוב על אופניים יקרות מקודמו. ראשונים זינקו רוכבי המקצה הארוך (72 ק"מ), אחרי המבוגרים ומשתתפי מקצה ה-Ultimate הכולל 20 ק"מ ריצה בערב התחרות ו-48 ק"מ רכיבה בבוקר למחרת. אחריהם הגיע תורנו.

My partner is not impressed.

למרות שכבר די הסתגלתי לנעלי הSPD שלי - מאד חששתי מהיתקלות עם רוכב אחר בזינוק שתשלח אותי בפלונטר לרצפה. לשמחתי זה לא קרה, ומהר מאד מצאנו את עצמו על דרך עפר רחבה המתפתלת במעלה נחל פרצים. למעט מלכודת חול שהפתיעה רוכבים רבים בתחילת המסלול וכמעט גרמה לתאונת שרשרת - הרכיבה התקדמה בצורה חלקה למדי. משלא הגדרתי מראש זמן מטרה החלטתי לדגול בפוליסה של "קיזוז עקיפות": ספרנו כל רוכב שעקפנו ועל כל רוכב שעקף אותנו הפחתנו ממניין העקיפות - השאיפה הייתה לשמור את מניין העקיפות חיובי, כלומר לא להיכנס לאוברדראפט של רוכבים.

צפוף פה, צפוף.

הפתענו בקצב טוב ויצאנו מהמינוס שצברנו בקילומטרים הראשונים של המסע, אחרי שהפתענו את עצמנו - הגיע תורו של המסלול להפתיע אותנו. בק"מ השביעי פגשנו עליה של כ-25 מ' לאורכם של 100 מ' בלבד. מאוחר יותר למדנו כי הוותיקים מכנים אותה "קיר המוות". למרות תלילותה, הקרקע בעליה איפשרה אחיזה טובה והיו לי תקוות לסיים אותה ברכיבה. לצערי תקוות אלו נגוזו בשל פקק תנועה אדיר של עשרות מטפסים בהליכה שלא הספיקו/ לא טרחו לנסות לפנות נתיב לחבריהם הרכובים.

"Standing room only"

בראש העלייה מצאנו רוכבים רבים מתנשפים לצד אופניהם המונחות על הקרקע, למרות הפיתוי לעצור ולנשום מעט אוויר - חזרנו מיד לרכב בכל הכח במטרה לנצל את התוואי השטוח והנוח של מישור עמיעז. מאוחר יותר למדתי שהק"מ ה-9 של המסלול, ממש אחרי העליה, היה הק"מ שגמענו במהירות הממוצעת הגבוהה ביותר - 25.5 קמ"ש.

המישור עבר ללא תקריות מיוחדות, השתדלנו להתקדם בו כמה שיותר משום שידענו שבסופו מצפה לנו ירידת ה"סלאלום" הידועה לשמצה. שטפון חולף הפך את הירידה עמוסת ה-Switchback-אים הקשה ממילא לטכנית ובלתי צפויה מהרגיל. בביקור הקודם התקשינו לרכב שם בדבוקה של שלושה, לכן חששתי מאד מהתוצאות של דחיסת מאות רוכבים למקטע הקצר הזה.

"אההה... סליחה, זה זמן טוב לעקוף?"

לשמחתי - הירידה הייתה הרבה פחות צפופה מהצפוי, ואפילו הצלנו לעקוף בנימוס כמה רוכבים גם שם. מסוף הירידה נותרו רק שני ק"מ עד נקודת הסיום. "נק' סיום" זו כמובן הגדרה לא מוצלחת במיוחד שכן ציפתה לנו הקפה נוספת של המסלול לפני שנזכה לסיים את המסע.

השאיפה הייתה להשלים את הסיבוב השני בקצב דומה לראשון, בנוסף - קיוויתי הפעם לטפס את "קיר המוות" ברכיבה. כשהגענו לקיר, שמחתי לראות שהפעם היה פחות פקוק, הורדתי הילוך והתחלתי לדווש. מהר מאד הגעתי למחצית הדרך, לעומת גבעות הדרדרת בבאר-שבע, האחיזה בעלייה הזו היית הייתה פשוט פינוק והייתי בטוח שאוכל להגיע לפחות עד השליש האחרון שלה. לצערי בשלב הזה השותף שלי התקשה לעבור את שיירת ההולכים שמולו, ירד מהאופניים ואני אחריו.

במישור העייפות מהסיבוב הראשון החלה להיות מורגשת, שיחקנו על גבול היכול האירובית שלנו, כשאני כל הזמן מדרבן את השותף שלי למשוך עוד קצת על אף חששותיו מ"שפיכת מנוע". ג'לים נאכלו, רוכבים נעקפו ונתננו דחיפה רצינית לקראת הסיבוב השני בירידת הסלאלום מתוך הכרה בכך שלא יהיו הזדמנויות רבות לעקוף רוכבים נוספים לאחריה.

שני הק"מ האחרונים היום הקשים ביותר במסלול, וידעתי שהעליה הקצרה ממש לפני נקודת הסיום לא תהייה קלה. נתתי את כל מה שנשאר בישורת הזו, ובצעקות של "פדל כבר מאדרפאקר!" דאגתי שגם השותף שלי יעשה את אותו הדבר. העליה האחרונה, שהייתה בסה"כ רמפה קטנה בשביל 4x4, הרגישה קשה יותר מ"קיר המוות". צעקתי לשותף: "תתעלם מהעליה! זה מישור - פדל!" וכך שעטנו לקו הסיום.

כשהדופק ירד, והאבק שקע - נותרתי עם חיוך ענק על הפנים. המרמור של שש בבוקר כבר נשכח מזמן וכל מה שיכלתי לחשוב עליו הוא איך אנחנו משפרים את התוצאה בשנה הבאה. סיימנו 48 ק"מ בשעתיים ו-25 דקות כשזמני ההקפות כמעט זהים בין ההקפה הראשונה לשניה. דורגנו במקום ה-76 מתוך 281 הזוגות שהשתתפו במקצה ובמקום ה-26 מתוך 76 הזוגות בקטגוריית הגברים עד גיל 40.

חברים מקבוצת BGU-Bike אפילו הצליחו להגיע לפודיום: טל נתיב ובוגדן טנסה לקחו את המקום הראשון בקטגוריית הזוגות המעורבים למרחק 23 ק"מ עד גיל 40 ואת המקום ה-7 המכובד במקצה כולו.

למה להתאמץ ולזכות במירוץ כשאפשר להתגנב לפודיום כשהמארגנים לא מסתכלים?

לפני שחזרנו לרכב, עשינו סיבוב בהפנינג של המירוץ: עשרות דוכנים של חנויות ומותגי אופניים. מי שמכיר אותי, או קורא כאן באופן קבוע יודע שלשחרר אותי במקום כזה זה איפשהו בין לשחרר פיל בחנות חרסינה לבין לשחרר ילד בחנות ממתקים. יצאתי יחסית בזול עם 4 פנימיות ב-100 ש"ח (מבצע מוצלח ממש!) ו-24 ג'לים של GU ב-140 ש"ח.

לסיכום: הייתה חוויה אדירה ואירוע מוצלח ביותר, אני בהחלט מתכוון להגיע בשנה הבאה (אולי אפילו למקצה הUltimate) וממליץ לכם לעשות את אותו הדבר.

הנזק?

הרשמה למירוץ - 148.5 ש"ח (הא! קופון 10% הנחה!)
4 פנימיות Joe's Yellow Gel במבצע - 100 ש"ח
3 ג'לים של Challenge במבצע - 10 ש"ח (מה? היה מבצע!)
24 ג'לים של GU - "רק" 140 ש"ח.

סה"כ 398 ש"ח (אאוץ')

comments powered by Disqus