 |
| שיט... |
במהלך הנסיעה צילמתי מספר תמונות, אך לא תפסתי תמונה של המקטע המוזר ביותר בשביל. לכן החלטתי לנצל את הרכיבה שתוכננה עוד באותו ערב להשלמת הצילום החסר.
יצאנו לדרך בשעה שש וחצי בערב, לא מהלך מבריק כשלעצמו בהתחשב בכך שהשמש שוקעת בשבע ואור אחרון נצפה לקראת שבע וחצי. בכל זאת תכננו סיבוב קליל של שעה, שמרביתו בשבילים נוחים כך שכניסה קלה לחושך לא תהווה בעיה.
השותף שלי לא היה רוכב מנוסה, וכשאני אומר זאת ממרומם של שלושה חודשים באוכף, אתם יכולים להבין שמדובר במתכון לצרות. אז כך, בחוסר חמור של שכל ישר, יצאנו לדרך.
בקלות יחסית הגענו לנקודת היעד: מרגלותיו של שביל שבמקום להמשיך על גב שלוחה, או לרדת לואדי - לוקח נתיב פתלתל על צלע השלוחה. האתר הרבה פחות פוטוגני מצידו התחתון, אך השמש כבר כמעט נעלמה ולכן ויתרנו על הטיפוס בשביל.
בזמן שהתלבטנו אם לחזור בשביל העיזים דרכו הגענו למרות שהשמש כבר נעלמה, חצה את הואדי עדר... כבשים.
הכרתי שביל נוח שמוביל בחזרה לעיר מראשה של גבעה קרובה לכן החלטנו לטפס אליה. לצערנו, יחד עם העדר פשטו על הגבעה כמה כלבי רועים שלא בדיוק תמכו בתוכניות הרכיבה שלנו.
חשבון פשוט של כלבים משולהבים + דרדרת + חושך גרם לנו לשנות כיוון ולעלות לגבעה סמוכה בתקווה שיהיה ניתן לחזור לשביל המוכר בהמשך.
השותף שלי לא היה רוכב מנוסה, וכשאני אומר זאת ממרומם של שלושה חודשים באוכף, אתם יכולים להבין שמדובר במתכון לצרות. אז כך, בחוסר חמור של שכל ישר, יצאנו לדרך.
בקלות יחסית הגענו לנקודת היעד: מרגלותיו של שביל שבמקום להמשיך על גב שלוחה, או לרדת לואדי - לוקח נתיב פתלתל על צלע השלוחה. האתר הרבה פחות פוטוגני מצידו התחתון, אך השמש כבר כמעט נעלמה ולכן ויתרנו על הטיפוס בשביל.
 |
| מישהו בודאי חשב שזה מאד משעשע |
בזמן שהתלבטנו אם לחזור בשביל העיזים דרכו הגענו למרות שהשמש כבר נעלמה, חצה את הואדי עדר... כבשים.
הכרתי שביל נוח שמוביל בחזרה לעיר מראשה של גבעה קרובה לכן החלטנו לטפס אליה. לצערנו, יחד עם העדר פשטו על הגבעה כמה כלבי רועים שלא בדיוק תמכו בתוכניות הרכיבה שלנו.
חשבון פשוט של כלבים משולהבים + דרדרת + חושך גרם לנו לשנות כיוון ולעלות לגבעה סמוכה בתקווה שיהיה ניתן לחזור לשביל המוכר בהמשך.
 |
| כבשים בשביל עיזים |
מהר מאד הסתבר לנו שבין הגבעה עליה טיפסנו, לבין הגבעה עליה רצינו לטפס הפריד נקיק עמוק ולא נותר לנו אלא להמשיך לגבעת הרוג'ום הרחוקה (עליה עוד אתלונן בהרחבה בפוסט נפרד). הדמדומים הלכו והפכו לחושך אמיתי וכך, בחצי דיווש חצי הליכה, המשכנו במעלה השלוחה.
בשלב הזה עצרתי לצלם את תמונת השער של הפוסט הזה:
"אכפת לך אם אני אעצור לצלם?"
"כן, יותר חשוך מזה כבר לא יהיה"
כשסיימתי לצלם, גילינו שתמיד יכול להיות חשוך יותר. חשוך עד כדי כך ששביל הג'יפים שנכרה באבן גיר הלבנה הפך כמעט בלתי נראה. חשוך עד כדי כך שהדרך היחידה לזהות סלעים ומהמורות בדרך הייתה להיתקל בהם.
 |
| באר-שבע: עיר האורות |
לא ברור איך, אבל עייפים בצורה לא פרופורציונלית ל-13 הק"מ העלובים שרכבנו, הצלחנו להגיע בחזרה לציוויליזציה.
הנזק?
בינתיים שום דבר, אבל כנראה שבקרוב מאד: פנס.
 |
| "אתה בטוח שנספיק לחזור לפני שיחשיך?" "בטח..." |
