לומד לעוף

חיפה: הרבה פחות מדברית מבאר-שבע

אחרי הטיול הראשון מחוץ לבאר שבע, נשארתי עם טעם של עוד. לכן כשחבר הזמין אותי לעלות לחיפה ולחרוש את מדרונות הכרמל לא היססתי לרגע. בין באר-שבע לחיפה מפרידים כ-200 ק"מ ומשום שלא הייתה לי כוונה לרכב את כולם בהזדמנות הזו - נאלצתי לבחון חלופות תחבורה.

כבר ניידתי את האופניים באוטובוס ולא התמוגגתי מהחוויה, אז החלטתי לנסות את הרכבת.

סדרנים ואנשי אבטחה בארץ נוטים לעשות את המוות לכל לקוח חריג, לכן ציפיתי למסכת עינויים בין ההגעה לתחנה ועד העליה לקרון. לשמחתי, הופתעתי לטובה כשהמאבטחים בכניסה לא התייחסו אפילו לאופניים והסדרנים פתחו לי מיד את שער הנכים ע"מ שאוכל להעלות אותם לרציף. איש אפילו לא גער בי כשהעליתי את האופניים במדרגות הנעות.

הנסיעה עברה ללא מאורעות מיוחדים, למעט מאבטח שכרז באזור תל-אביב: "יש נוכל ברכבת, אני מבקש לא לשתף פעולה". לא ברור איך היינו אמורים לזהות את הנוכל, ולאיזה שיתוף פעולה הוא מצפה. אני מצדי השגחתי על האופניים וחזרתי להתעסק בנייד כשהשתכנעתי שהסכנה חלפה.

"Watch out guys, we’re dealing with a badass over here"

(למתקשים: שימו לב לשלט)

כך מצאתי את עצמי למרגלות הכרמל לקראת חצות. העדפתי לא להתיש את עצמי בפידול לראש ההר אז החלטתי לנסות את מזלי בהעלאת האופניים לאוטובוס עירוני. לשמחתי הנהג שיתף פעולה, אם כי דאג לכרטס גם את האופניים.

אם האופניים היו מתפלחות לאוטובוס, כרטיסן היה נותן להן קנס?

בשכונת נווה שאנן כבר דאגו לי למקום לישון, סגרנו על שעת השכמה וניצלנו את מה שנותר מהלילה למנוחה. עם הזריחה, התארגננו ויצאנו לדרך. המסלול התחיל בעליה "קצרה", כהגדרת המארח שלי, לאוניברסיטת חיפה. לי העליה דווקא הזכירה רכבל סקי - תלולה, מתמשכת וטומנת בחובה הבטחה של ירידה ארוכה בהמשך.

מיד עם הכניסה לשטח הבנתי שצפויה לי חווית רכיבה שונה מאד מזו שהתרגלתי אליה בבאר-שבע. צמחייה הקיפה את השביל משני צידיו, צפופה עד כדי כך שבלתי אפשרי לרכב מבלי להתחכך בענפים לפרקים.

אתה לא רואה שיש פה פס הפרדה רצוף?! לפחות תאותת...

סלעי הקירטון והדולומיט החיפאיים מייצרים מכשולים שונים מאד מסלעי הגיר והחוואר בבאר-שבע. את המדרונות החלקים ועמוסי הדרדרת החליפו ירידות חדות רצופות מדרגות תלולות. את מלכודות הפודרה החליפו משטחי סלע ארוכים מפולפלים בבורות המאיימים להפוך גלגל עגול למרובע.

הסתגלתי לשטח החדש יחסית בהצלחה, אם כי התקשיתי לשמור על המהירויות בהן התרגלתי לרכב. אחרי סינגל קצר שהביא אותנו לחלקה הדרומי של האוניברסיטה, יצאנו לשבילים מתפתלים שחצו כבישי שירות לפרקים. המפגשים עם הכביש אפשרו לנו להנות מירידה מאתגרת בשטח ולטפס בנוחות על דרך סלולה.

אחרי כמה ביקורים בכביש, המשכנו אל עבר נחל כלח כשלכל אורך הדרך אנחנו נהנים ממסלול מוצל ומנוף מהמם לפרקים. שיא המסלול היה תצפית לצנירי שווצריה הקטנה - אתר טבע מדהים כשלעצמו שמומלץ לבקר בו גם רגלית.

רוצים לדעת מה זה "צניר"? שאלו את הגאולוג השכונתי שלכם

משם המשכנו לכיוון כביש 721 דרך חורשות שנחרכו עוד באסון הכרמל של 2010. שם נתקלנו בסבא חביב שאסף את ענפי העצים הנפולים לטנדר ישן. עקפנו את הרכב החונה בזריזות, רק כדי לגלות שגם בשטח צריך לשים לב לדלתות של מכוניות...

"כמעט הוריד אותי הדפוק הזה..."

השביל, שבשלב זה הורכב ממעין תערובת של חול, נסורת וענפים שבורים החל לטפס במעלה רכס הכרמל ומהר מאד גיליתי שיש מעט מאד תנאים בהם קשה יותר לרכב. החול והנסורת משמידים את אחיזת הקרקע וברגע שאתה סוף סוף מצליח להתקדם - ענף עץ סורר יחבל בהיגוי שלך, או יגרום לגלגל האחורי לפרפר.

נחוש שלא לעבור להליכה - הורדתי אוויר בגלגל האחורי, נשכתי את השפה והמשכתי הלאה. אחרי מספר נגיעות רגליים שהשתיקה יפה לו, הגענו לפסגה.

מדרונות הכרמל, עשויים מדיום-וול

תחת צילו של עץ קרוב עצרנו למלא אוויר בצמיגים.

"אתה חייב לנסות את המשאבה שלי, היא מפנקת"

"עזוב, שלי עובדת מצויין"

"נו, קח - תראה איך זה עם צינורית"

ההמלצה המטופשת שלי עלתה לידידי בשליפת השסתום מתוך הונטיל הצרפתי שלו. כמעט נאלצנו להחליף פנימית, אך לשמחתנו גילינו ששובר השרשראות במולטי-טול שלי מתאים בדיוק ע"מ להבריג אותו בחזרה למקום. לא ברור אם הוא נועד לכך או לא אבל העיקר שזה עבד.

המשאבה מפנקת את הונטיל והכלי המציל של אחוות הכננת.

המשך המסלול לקח אותנו למקטע קצר על כביש 721. דווקא שם, במקטע עם שוליים קטנטנים וללא אפשרות לרדת לשטח - השרשרת שלי החליטה להסתבך בעצמה. הפכתי את האופניים וניסיתי להבין איך לפרום את התסבוכת - שותפי למסע, לעומת זאת, חשב שהדרך הנכונה לטפל בבעיה היא בעיטה בפדל. באופן מפתיע - זה עבד.

די בטוח שמשהו כאן לא במקום... 

את המסלול קינחנו בזוג ירידות תלולות וטכניות למדי, את הראשונה עברתי בשלום, את השניה לעומת זאת...

"הסתדרת בירידה הקודמת"

"כן, היה בסדר"

"מצויין, אז גם בזו תסתדר!"

כיאה לפתיחת הפה שלו - זה לא נגמר בטוב. ממש בתחילת הירידה לא הצלחתי להימנע מבולדר לשמאלי והגלגל הקדמי שלי נשתל. עם המומנטום שצברתי, נותר לי רק להתעופף מעל הכידון ולצלול ראש אל תוך החול.

בהתחשב במהירות שבה ראיתי את הקרקע מתקרבת, הופתעתי מאד מרכות הנחיתה. התהפכתי על הגב, מיששתי את הגפיים כדי לוודא שהכל במקום ושכבתי לנוח לרגע. החוסר המפתיע בכאב יכל להעיד על אחד משני דברים: או שלא נפצעתי בצורה רצינית, או שנפצעתי בצורה קשה אך אנדורפינים ואדרנלין ממסכים את הכאב בינתיים.

בכל מקרה, הגעתי למסקנה שלשכב קצת על הגב לא יכול להזיק. שלפתי את הטלפון ושלחתי הודעה לחבר שכבר מזמן נעלם במורד הירידה. נחתי קצת ולאט לאט הגעתי למסקנה שכנראה יצאתי בזול. כשקמתי גיליתי חבורה נפוחה מעל ברך ימין - מסתבר שהירך פגשה את הכידון בדרך לרצפה.

חתך בצורה של עדשת המשקפיים עיטר את הרקה לצד עין שמאל. נחרדתי מהמחשבה על מה היה קורה לאותה העין אילו לא לבשתי אותם.

הבולדר המפיל יחד עם המזכרת שהשאיר לי בקסדה

דידיתי בחזרה לאוניברסיטה, מתקשה מעט להפעיל כח ברגל הפצועה. לשמחתי משם נותרה רק ירידה ארוכה בחזרה הביתה. על הביקור בסינגל בן-שמן שתכננתי למחרת נאלצתי לוותר - אך רק הטיול החיפאי הזה היה שווה את ניוד האופניים כל הדרך צפונה.

נותר רק לראות עד כמה המעביר הקדמי נפגע בנפילה, הרעשים שהוא התחיל להשמיע מבשרים רעות...

הנזק?

נסיעות - 82.5 ש"ח (רכבת) + 19.8 ש"ח (אוטובוסים).

קסדה חדשה - 350 ש"ח.

כיוון/החלפת מעביר קדמי - אין לדעת.

חבלה קלה בכבוד העצמי - Priceless.

עדכון: החלפת מעביר קדמי + כבל: 180 ש"ח.

comments powered by Disqus