20.11.2013

20.11.2013

Epic Israel - עלילות צ'יקו ודיקו

Epic tour is epic
Epic Israel: טור בן 3 ימים, 282.5 ק"מ רכיבה, 5.2 ק"מ טיפוס ולוגיסטיקה ברמה חסרת תקדים (יחסית לארץ לפחות) - מה יש לא לאהוב? טוב, אולי את המחיר... אבל על זאת יסופר כמיטב המסורת בסוף הפוסט. בינתיים אספר מה עברנו שם.

יום ראשון

קמתי בשעה לא סבירה ואספתי את השותף שלי לתחרות. נסענו במעלה כביש 6 אל אליקים ומשם הדרך לזינוק ברמות מנשה הייתה קצרה. אספתי את ערכת המירוץ שלי, עליתי על ציוד והתגלגלתי אל משפך הזינוק. הסתכלתי סביבי ולפתע אופני הז"ק קארבון 26" שלי, שהן לרוב מושא לגאווה, נראו כמו צעצוע זול. מצאתי את עצמי מוקף בים של אופני 29" מכל הסוגים והמינים: זנב קשיך, שיכוך מלא, אלומיניום, קארבון ואפילו טיטניום. היה צריך להתאמץ מאד כדי לאתר עוד זוג אופני 26". בעודי מנסה לעכל את 88 הק"מ שעומדים בפני, יחד עם גרף הגבהים האימתני שתיאר אותם, דעתי הוסחה לפתע ע"י מסוק שחג מעלינו בגובה נמוך למדי. אחרי שהוא הקיף אותנו בפעם השלישית, הגעתי למסקנה שמדובר במסוק ששייך לאירוע - אני חושב שזו הנקודה בה הבנתי שמדובר בהפקה יוצאת דופן, הם הזמינו פאקינג מסוק!

אחרי הברכות המסורתיות של מארגני האירוע ונציג רשמי זה או אחר, הוזנקנו בליווי אופנוע. שביל ג'יפים רחב הוביל אותנו לפארק רמות מנשה, דרכו המשכנו במגמת ירידה כללית לכיוון עמק יזרעל. מגמת הירידה ה"כללית" הזו כללה כמובן עליה לפרקים בטיפוסים לא מבוטלים. באחת העליות הקשות הללו שמעתי רוכב אלמוני זורק לשותף שלו את המשפת הבא: "פדל עגול, אל תלחץ בכלל". החצי השני של המשפט הזה הפיל אסימון שרישרש אצלי בראש בשנתיים האחרונות לגבי פידול נכון בעליה. הטיפ הקטן הזה חסך לי כמות לא מבוטלת של סבל בעליות הרבות (והמפרכות) של הטור, אז למי שלא תהייה, רוכב אלמוני - תודה על הטיפ, עשית לי את הטור!



הרכנת את הראש ביאוש מהטיפוס? תראה מה מחכה לך! - מדבקת פרופיל גבהים שחולקה לפני כל סטייג'.

בעמק יזרעל חיכתה לנו אוטוסטרדה של שבילים "לבנים" מקיבוץ הזורע לשדה יעקב ומשם לאלון הגליל לאורך כביש 77. באזור שדה יעקב פגשנו ב"תחנת ההזנה" הראשונה של הטור סככה ממותגת של PowerBar עמוסה כל טוב: מים, משקה איזוטוני, תמרים, בננות, בייגלה ואפילו סוכריות גומי. בזכות התחנות הללו, היה אפשר להשאיר את התיק בבית ולהשלים את הטור כולו על בסיס זוג בקבוקי מים וקצת מזון שנדחף לכיסי החולצה. אחרי התאוששות קלה בתחנת ההזנה, אני והשותף התחלנו לנצל את השבילים כדי ללחוץ קצת. בכל הזדמנות שהייתה תפסנו דראפט על דבוקת רוכבים, נחנו קצת מאחוריהם ואז דחפנו עד שהצלחנו לתפוס דראפט על דבוקה מהירה יותר. היינו בקצב מצויין ודווקא אז הכתה בנו תקלה משביתה.

בגבעות המתגלגלות שלאורך כביש 77, כשאני לוחץ בכל הכח על הילוך 3-8 שמעתי רעש נוראי וראיתי שהשרשרת שלי נפלה. בלימה רגועה הפכה לבלימת חירום ברגע ששמעתי משהו מתעלל באכזריות בחישורי הגלגל האחורי. בדיקה קצרה חשפה את מקור הבעיה: השרשרת לא סתם נפלה, היא נשברה. חוליית השחרור המהיר שלי נקרעה והתפזרה לאורך 500 מטר. השקענו כמה דקות בניסיון למצוא את חלקי החוליה החסרה, אך משהתייאשנו שברתי חוליה בשרשרת והרכבתי אותה מחדש. כל הסיפור לקח כמעט חצי שעה ותועד לפרטי פרטים בוידאו ע"י אחד מצלמי האירוע שהגיע על טרקטורון ומיהר לעוט על פגר האופניים ההפוכות שלי בצד הדרך. כמובן שכל העסק היה לוקח פחות מחמש דקות אילו הייתי טורח להשקיע מראש בחוליית שחרור מהיר נוספת לשעת חרום, אך מכל רשימת הציוד המומלצת לטור - זה הדבר היחיד שהתעצלתי לקנות...

אוטוסטרדת השבילים, שרשרת שלמה משפרת את הביצועים משמעותית. צילום: עמוס גיל.

עם כמעט 40 ק"מ מאחורינו בשלב זה, התחלנו את הטיפוס סביב אלון הגליל. שבילים לבנים פינו את מקומם לסינגלים לפרקים בהם טיפסנו כמה מאות מטרים טובים. הטיפוס כמובן השתלם כשזכינו לרדת בכמה סינגלים מוצלחים למדי. כשהעייפות גוברת על החשש לחיים, נוטים לשחרר את דוושת הבלם ולשעוט במורדם במהירות לא סבירה (אך בהחלט מהנה).

מאלון הגליל התחלנו את דרכנו חזרה לכפר התחרות במסלול הנושק לזה שרכבנו בדרך הלוך. שמש הצהריים האכזרית כבר הרימה את ראשה ועקב התקלה מצאנו את עצמנו בפער משמעותי מאחורי הרוכבים ברמתנו ובפער דומה לפני הרוכבים שמתחתיה או בקיצור: לבד על הכביש. הקילומטרים חלפו להם ויחד עימם ההכרה שלאחר 70 מהם, ניאלץ לטפס חזרה לכפר דרך העליות האימתניות של פארק רמות מנשה. חצינו את כביש 66 ועצרנו לנשום למרגלות הפארק. בשלב הזה הרגשתי עייף, אך לא תפוס ושום דבר לא כאב באופן מיוחד, לכן נראה לי הגיוני לנצל את ההפוגה למתיחות קלות - זו כמובן הייתה טעות חמורה. ניסיון פשוט להצמיד עקב לעכוז ע"מ למתוח את השריר הארבע ראשי נענתה בזעקות שבר מצד ארבע שרירים לפחות שאיימו להיתפס ולהפסיק לתפקד באותו הרגע. ויתרתי על המתיחה, ניערתי קצת את הרגל ועליתי על האופניים בתקווה שהשרירים יחזיקו מעמד עד היעד.

אתה יודע שאתה בתחרות ברמה בין-לאומית כשאחד המכשולים הוא עדר עיזים...

לשמחתי הצלחנו להגיע לקו הסיום ללא חילוץ מוסק, שם ניגשתי לנקות את האופניים בעמדת השטיפה(!) ומסרתי אותם למכונאי התחרות(!) ע"מ שיוודא שהאלתור שעשיתי בשרשרת יחזיק מעמד במשך לפחות יומיים נוספים של התעללות. מאוחר יותר למדתי מאותו מכונאי שקפיץ המעביר שלי "עייף", אך במקום לשלוח אותי לדוכן Trek הסמוך לרכוש לו מחליף בעלות של למעלה מ-500 ש"ח, המכונאי פירק ושימן את המעביר על מנת להפיך בו חיים חדשים. כל זאת כמובן כשירות של התחרות וללא עלות נוספת מצידי - שאפו!

הטור הציע שלוש רמות של אירוח: לינה בבית, לינה באוהלים ולינה בחדרים. לשמחתי, התפנקנו ובחרנו באופציה האחרונה, כך שאחרי הרכיבה חלפנו על פני המאהל, שהוקם בדיוק של מחנה טירונים אמריקאי, והמשכנו לחדר הצנוע שלנו ובפרט - למקלחת. אכלנו צהריים מאוחרים בדמות רול-אנטריקוט בדוכן ה"קרנף" שהוקם לטובת האירוע (הארוחה היחידה, אגב, שלא הייתה כלולה במחיר התחרות).

לחיים!

במקור תכננתי לבלות את הזמן עד ארוחת הערב בכתיבת רשמי היום הראשון, אך בין הגיחות למכונאי התחרות לבין התשישות מהמסלול שעברנו, הספקתי פחות או יותר לבהות בקיר במהלך הזמן שנותר עד הערב. ארוחת הערב כללה לא רק פריסה קיבוצניקית נדיבה למדי, אלא גם תדרוך על זוועות היום השני שמתרגש עלינו ואפילו סרטון וידאו קצר שהספיקו לערוך מצילומי המסוק של אותו הבוקר(!) ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני.

מתחם חדרי האירוח - אופניים יוצאים מכל חור.

יום שני

התעוררתי טרוט עיניים וגררתי את עצמי לחדר האוכל לארוחת בוקר. אמנם שרדתי את היום הראשון בלי למתוח או לתפוס שום דבר, אך תחושת חוסר האנרגיה שבשרירים גרמה לי להתחרט שלא שתיתי שייק חלבון מיד בסוף הסטייג' הראשון. בפנינו עמדה המשימה הבלתי נתפשת של הקפת הכרמל, גיחה לזכרון יעקב וחזרה לרמת השופט - טיפוס של 2 ק"מ לאורך 98 ק"מ. זינקנו לצלילי מה שהפך להמנון הרשמי של האירוע, ירדנו לאליקים דרך כביש 672 ולפני שהבנתי מה קורה, כבר התחלנו את הטיפוס אל עבר דרך נוף כרמל.

השותף שלי, שדווקא הקפיד לשתות חלבון מיד לאחר הרכיבה האחרונה, היה אנרגטי ממני והתחיל להיעלם במעלה ההר. בשלב הזה שיטת האיכון שפיתחנו יום קודם לכן הוכיחה את עצמה כמועילה למדי: ברגע שאחד מאיתנו היה מאבד קשר עין עם השני, הוא היה צועק "צ'יקו!" והשני משיב לו "דיקו!". הטריק הזה עזר לנו לאתר אחד את השני ולהעריך את המרחק בינינו ביעילות מפתיעה, מה שאפשר לנו לשנות מהירות בהתאם.

אם כבר לרדת מהאופניים, אז כמו גבר!

טיפוס מפרך לאחר טיפוס מפרך הגענו לדרך נוף הכרמל. כבר תקופה ארוכה שאני חושד כי "דרך נוף" היא שם קוד לשביל מעיק שמתיימר לשמור על קו גובה, אך בפועל צולל לכל ואדי על מנת שלא לפספס הזדמנות לאיבוד גובה מיותר שלאחריו עליה מציקה. דרך הנוף הזו בהחלט עמדה בציפיות הללו, למרות שבכל זאת סיפקה נוף כמובטח.

פה ושם לאורך הכרמל וביער עופר היו גיחות לסינגלים חביבים, חלקם בטיפוס, אחרים בירידה - אך הסטייג' השני זכור לי בעיקר בזכות הטיפוסים התלולים והארוכים שלו והירידות המיתממות שבסופם. אחרי טיפוס מדורדר של קילומטרים, נפרש בפנינו לא פעם שביל רחב ידיים המזמין אותנו לשחרר את דוושת הבלם ולתת לכח הכבידה להעניק לנו מנוחה לה חיכינו כל הדרך למעלה. אך השבילים הרחבים הללו נסכו בנו לא פעם אשליית בטחון מסוכנת - שוב ושוב הבחנתי בבריכת סלעים נסתרת או קטע משובש ברגע האחרון במהירויות הנושקות ל-60 קמ"ש, לעיתים קפצתי מעל מכשול מפתיע רק בכדי לנחות למרגלותיו של מכשול מטריד ממנו. בשלב כלשהו הפסקתי לספור את הפעמים בהם ניצלתי בנס מהתרסקות.

תחנות ההזנה - מעיינות אלקטרוליטים בלב מדבר

בירידה מהכרמל, לקראת זכרון יעקב תפס אותנו גשם במפתיע. ערב קודם התחזיות הזהירו מפני גשם מקומי קל, כך שהקפדתי לדחוף לכיס מעיל ניילון קטן. מה שירד עלינו באמצע הדרך היה אולי מקומי, אך רחוק מלהיות קל. תוך דקות ספורות טפטוף מינורי הפך לגשם זלעפות, הקרקע הפכה בוצית וחלקה והראות מבעד למשקפיים הרטובים שלנו התקרבה לאפס. היו מי שהעדיפו לתפוס מחסה תחת סככות חקלאיות או גשרים לאורך הדרך עד יעבור זעם, אך אנחנו המשכנו למרות הכל.

הגשם הפסיק בערך באותה פתאומיות בה התחיל ולראשונה מזה זמן רב שמחתי לראות את שמש הצהריים במהלך רכיבה. תשושים מהטיפוסים והרכיבה בגשם, עשינו את דרכנו לכיוון זכרון יעקב. בבוקר עוד דיברנו על קצב מטרה שיספיק לשפר את דירוגנו בטור, אך כעת עברנו לתכנן עמידה בשעת הגג של סיום המסלול. עשרים הק"מ האחרונים של המסלול הרגישו כמו ארבעים והטיפוס בן מאתיים המטרים בחזרה לכפר התחרות הרגיש כמו העליה לכרמל. הגענו למשפך הסיום בדיוק בזמן כדי לראות זוג חברים שסיימו לפנינו לועגים לנו מחלון הרכב בדרך החוצה מכפר התחרות, השבנו להם באצבע משולשת - ספורטיביות במיטבה.

לפני פחות משעה עברנו גשם שוטף, רואים, לא?

שייק חלבון, רול אנטריקוט ומנוחה קצרה מאוחר יותר היינו שוב בדרך לארוחת הערב ולתדריך. תדריך, שבו גיליתי שבמפת הגבהים שפורסמה במקור לסטייג' השלישי נשמטה הספרה "1" מסעיף הגובה המצטבר. אז כן - מחר מתפנקים בעוד 1000 מטר טיפוס מעבר למה שציפית לו - לילה טוב! ויהיה ערב, ויהיה בוקר, יום שלישי.

שיפורי מזון: איבופרופן, אומגה 3 וויטמינים.

יום שלישי

יום שלישי, פעמיים כי טוב, הקפנו מסלול של 27 ק"מ שלוש פעמים. בשונה מהמסלולים של היום הראשון והשני, שניתן לתאר אותם כשבילים וטיפוסים מפולפלים בסינגלים, המסלול של היום השלישי היה יותר דומה לסדרת סינגלים מפולפלים בשבילים וטיפוסים - ללא ספק היום הקשה ביותר מבחינה טכנית. לשמחתי התעוררתי באותו בוקר פחות תשוש מיום קודם לכן, אבל כמעט 200 ק"מ של רכיבה שכבר היו מאחורינו בהחלט נתנו את אותותיהם בנו. עליות הפכו קשות יותר ויותר ומצאתי את עצמי יורד לא פעם לפלטה הראשנה בטיפוסים בהם לא הייתי מתקרב אליה ביום אחר.

עם כל הקושי, הסינגלים היו נקודת אור ועזרו לשכוח לרגע את התשישות. על אף העייפות ניצלתי מקפצות מזדמנות כדי לקבל קצת זמן אוויר - מה שבהחלט החזיר את הרוח למפרשים. אחד המקטעים הטכניים הקשים ביותר היה סינגל תלול, צפוף ומפודר דרך שטח מיוער. השביל היה כל כך צפוף שלעיתים היה קשה להעביר את הכידון בין העצים וכל כך תלול שהיה בלתי אפשרי לעצור בו - אפילו פמפום אינטנסיבי של הבלמים הוביל לדרדור. דווקא בקטע הזה זוג חביב עם סיכוי לפודיום הספיק לעבור אותנו בסיבוב ורצה לעקוף. הם היו כמובן מאד אדיבים והבינו מיד שאין לי אפשרות לפנות להם נתיב באותו רגע, אבל בהחלט לא רציתי לעקב אותם יותר מהמינימום ההכרחי. בדיוק בשלב הזה נקרתה בדרכי מדרגת סלע אימתנית עם נפילה של מטר לפחות בצידה השני - מכשול שהייתי מוותר עליו גם כשאני רענן ביום טוב. שקלתי לעקוף אותו, אבל כנראה שזה היה גורר הורדת רגל ועיכוב נוסף למסכנים שמאחורי. אז כך, בחוסר אחריות אופייני, הטלתי משקל לאחור וקיוויתי שהאופניים שותפות לרצון שלי להגיע להמשך המסלול. אני יכול להישבע שבשלב כלשהו האופניים שלי היו פשוט מאונכות לקרקע, אבל איכשהו שרדתי את זה, הגעתי לסוף הסינגל בחתיכה אחת ושחררתי את הפודיומיסטים לדרכם.

קו הסיום של סטייג' 2 - גם להגיע אחרונים היה מרגיש כמו נצחון.

קצת לפני סופו של כל סיבוב המתין טיפוס מעייף למדי אל מול רוכבים ששועטים במורד מה שעבורם הוא תחילת הסיבוב הבא, ירידה תלולה ולבסוף טיפוס נוסף בחזרה לכפר התחרות שהפך מפרך יותר בכל ביקור בו. בסיבוב השני כבר הכרתי פחות או יותר את הסינגלים וניצלתי את ההזדמנות לשחרר בלמים. במקטע זריז וקופצני במיוחד התחלתי לזנק מעל תלוליות עפר ולפתע שמעתי מסוק מתקרב. הבטתי ימינה וראיתי שמסוק הצילום חג לצידי ומלווה אותי במורד הסינגל! כמובן שניצלתי את ההזדמנות להשקיע בכל קפיצה וקפיצה - הרגשתי לפחות כמו רוכב מספונסר של רד-בול וזה החזיר עוד קצת כח לרגלי העייפות. כנראה שהקפיצות שלי היו פחות מרשימות משהרגישו, כי הצילומים האלו לא מצאו את דרכם לסרטוני סיכום התחרות. עדיין, זה לא גרע מהחוויה המדהימה של אותו רגע.

רק בהקפה השלישית החלה לחלחל בי ההכרה - הסוף מתקרב!  כמעט סיימנו את Epic Israel! נתתי את כל מה שנשאר לתת והתרגשתי כשלמרות העייפות הצלחתי לטפס מקטע באחד הסינגלים שגרם לי להוריד רגל בשתי ההקפות הקודמות. הטיפוס האחרון לכפר התחרות היה אולי הטיפוס הכי קשה בטור, למרות שבפועל לא היה תלול או דרדרתי במיוחד. ממש בסופו ראינו זוג שעקף אותנו ונעקף על ידינו פעם אחר פעם בסטייג' הזה, נתקלנו בהם לאחרונה לפני כמה קילומטרים טובים והיינו בטוחים שהם הצליחו לאבד אותנו. אבל הנה הם, לפנינו ואחד הרוכבים התייאש בעליה ומטפס ברגל! זו ההזדמנות שלנו! בשארית כוחותינו הגברנו קצב ועקפנו אותם, ציפינו שיעלו על האופניים ויאבקו בנו עד הסיום, אך באופן מפתיע זה לא קרה. בקו הסיום גילינו שהם עברו להליכה עקב שרשרת שנקרעה ולא מעייפות - מה שקצת גרם לנו להרגיש רע שבמקום לעצור לתת יד ניצלנו את ה"הזדמנות" לעקיפה.

אז כן, אחרי 282.5 ק"מ הגענו לקו הסיום. ירדנו מהאופניים וניסינו להיזכר איך משתמשים ברגליים להליכה. הסגל הכווין אותנו להניח את האופניים, תלה עלינו מדליות סיום מסלול כבדות והעניק לנו חולצת רכיבה שמעידה כי שרדנו את הטירוף ששמו Epic Israel. מעט הלומי קרב, עברנו בחדר למקלחת אחרונה, ארזנו את עצמנו בחזרה לרכב וחזרנו דרומה בידיעה שהחוויה הזו תישאר חקוקה בזכרוננו עוד שנים.

לקח שבוע לפחות להבין שזה באמת מאחורינו.

סיכום

אי אפשר לסיים את הפוסט בלי לומר כמה מילים על כמה שהאירוע הזה ייחודי בנוף הישראלי. מחיר ההשתתפות, 1,380 ש"ח עבור לינה בחדרי אירוח, מתח את תקציב האופניים הסטודנטיאלי שלי עד קצהו וחששתי בכנות שאחזור מאוכזב מהתמורה. בדיעבד אני חש שהיה מדובר בהשקעה שהיא הרבה יותר ממשתלמת. היריעה קצרה מלתאר את איכות הלוגיסטיקה: מסלולים באורך של כמעט 100 ק"מ שסומנו בצורה טובה יותר מכל מירוץ שהשתתפתי בו בעבר, ליווי באופנועים, טרקטורונים ומסוק (פאקינג מסוק!), כיסוי צילומי חסר תקדים בוידאו וסטילס, תחנות הזנה מלאות כל טוב, תמיכת מכונאי בשטח ובכפר התחרות ועוד, ועוד ועוד...

המילים "כמו בחו"ל" שימשו שוב ושוב לתאר את האירוע ע"י רבים מהמשתתפים, אני יכול רק להשוות את מה שהתרחש כאן למירוצים בארץ (וזו בהחלט הייתה רמה אחרת לחלוטין) אך מנוסים ממני העידו שמדובר בהפקה ברמה שקולה לכל הפחות לטורים בינלאומיים כמו Trans-Alp וCape Epic. מניסיוני, אחד הדברים האהובים על רוכבי אופניים הוא להתלונן, לכן אני חושב שהדבר המפתיע ביותר הוא שלא שמעתי ולו רוכב אחד מתלונן על הפקת האירוע.

בקיצור, אני לא חושב שיש מילה מתאימה לתאר בה את האירוע הזה מלבד "אפי". היה שווה כל רגע וכל שקל - שאפו!

הנזק: 1,380 ש"ח

comments powered by Disqus