 |
| מספר בושה - הרקע הכחול שמור למי שלא סיים את אחד השלבים |
אז כפי שהיה צפוי במידה מסויימת, ביליתי את מעט הזמן הפנוי שלי אתמול בקריסה טוטאלית, כך שסיכום היום הראשון המלא ייאלץ להמתין לפוסט נפרד. בינתיים רק אספר שהסטייג' נקטע באופן מפתיע בקילומטר ה-50 כשהחלקתי בסיבוב ובלמתי את הנפילה עם הראש שלי. שני פרמדיקים מאוחר יותר, שחררו אותי לדרכי עם שלילת חשד לזעזוע מוח ופצע ענק בברך.
להמשיך או לא להמשיך? זו הייתה השאלה שהתלבטתי בה ממש עד הרגע בו הגעתי לקו הזינוק הבוקר. הראש דווקא היה ממש בסדר, בהתחשב בנסיבות, אך הברך (שניסתה בינתיים להגליד) ממש לא ששה לקיפול המתמשך שדורשת הרכיבה. תוסיפו לכך את העובדה שמשום שפרשתי באמצע הסטייג' הקודם - אני אחשב DNF (לא סיים) בכל מקרה והאפשרות של להישאר במיטה במקום לרכב הופכת מפתה במיוחד. מי שקורא כאן באופן קבוע וודאי כבר ניחש שבחרתי באפשרות ההגיונית: פצע פתוח בברך? למה לא לצאת למקצה אפיק? זה סה"כ 95 ק"מ ו-2 ק"מ טיפוס... בקטנה...
אז יצאנו לדרך, התחלתי את הבוקר עייף, כואב ובעיקר מלא שנאה: שנאתי את העליות, שנאתי את הירידות, שנאתי את דרך נוף כרמל, אליה היו מועדות פנינו, שנאתי את המרשלים על האופנועים שליוו אותנו, שנאתי את הים כשהוא הציץ בין ההרים, שנאתי את הברך הכואבת שלי ואפילו שנאתי את איי מרשל, שהם גם בים וגם הזכירו לי את המרשלים על האופנועים. כמובן ששנאתי גם קצת את השותף שבינתיים נראה לא מתאמץ יותר מידי ואפילו נהנה. אחרי בערך שעה בה הייתי גוש מרוכז של שנאה ורחמים עצמיים, הפניתי את הכעס אל עבר מד הדופק שלי: בעוד שאני נקרע בעליות, הוא מתעקש בתוקף שאני בדופק של טיול משפחות וכנראה לא מתאמץ בכלל.
דחפתי לפה ג'ל והחלטתי שאם אני סובל, מד הדופק הארור הזה הולך להראות את זה! העליתי דופק ל-160 בכוונה להישאר שם עד הודעה חדשה (בערך 75%-80% דופק עבורי). לא היה קשה לשמור על הדופק הזה בעליות, דווקא במישורים ובירידות גיליתי שני צריל להעלות להילוכים גבוהים מאד כדי להישאר בדופק המטרה (מתי לעזאזל הייתי בפעם האחרונה על 3-8?!). זה כמובן גרר גם שעטה במהירויות לא סבירות בעליל בחלק ממורדות הכרמל כשאני מפסיק לפדל רק כשהברירה היא בין לפדל לבין להסתכן בנפילה לתהום (וגם אז לא תמיד).
באופן מפתיע, שמירה על דופק יציב הפכה את הרכיבה לקלה הרבה יותר. כלומר, זה לא צריך להפתיע אף אחד שפתח ספר פיזיולוגיית ספורט בחייו, אפילו אני ידעתי את זה שמעברי דופק הם פחות או יותר הדבר הכי מעייף בספורט - אך זו אולי הפעם הראשונה שהקפדתי עד כדי כך על הדופק וממש הופתעתי עד כמה שזה שמר אותי רענן. כך טסנו את כל דרך הנוף, עוקפים רוכבים בפעם הראשונה מאז שהקבוצות התייצבו בתחילת המסלול. התענוג המפוקפק של דרך הנוף קונח בטיפוס מעיק בסינגל שבסופו והגענו לפיד-זון הראשון מוקדם מהצפוי.
 |
| פסטיבל בפידזון |
מתחנת הרענון המשכנו לרצף של סינגלים נעימים יותר ופחות בעליה ובירידה עד שירדנו לבסוף לבקעת אלון, בשביל ג'יפים מדורדר ופתלתל להפליא. בפניות רקדתי על הקו הדק בין "לא לעשות את אותה טעות פעמיים" לבין "לא לתת לכשלון אחד לשבור אותך" וניסיתי לשמור על כמה שיותר מהירות מבלי לבקר שוב באוהל המרפאה של התחרות - בכל פעם שהגלגל האחורי איבד קצת אחיזה, הלב החסיר פעימה וכבר היה קשה לשמור על הדופק במקום בכל מקרה...
הנוף באזור הזה יפה להכעיס (שוב הים הארור הזה!), אבל בהחלט קשה להעריך גאיות פסטורליים כשאתה יודע שתיאלץ לטפס את דרכך החוצה מהם דיווש אחרי דיווש. בכל מקרה, לא נותר לנו הרבה זמן להעריך את הנוף לפני שנאלצנו להתחיל בטיפוס אל עבר הר שוקף: מפלצת סלע אימתנית המיתמרת לגובה 497 מטרים. קיללתי והתלוננתי כל הדרך למעלה ובאמת הופתעתי שהשותף לא ניצל את ההזדמנות "לעזור" לי לבחון את אחד הנקיקים הסמוכים מקרוב. כשסוף סוף כבשנו את הפסגה המיוחלת, ההר גמל לנו בשבילי עפר מדורדרים ותלולים להחריד שגרמו לי לחוש צורך לחזק מחדש את כל הברגים באופניים, כמו גם לתהות אצל איזה רופא אפשר לחזק את ה"ברגים" בגוף - כי אחרי כזה טלטול, משהו היה חייב להשתחרר.
 |
| מה פסטורלי? פדל פדלאה! |
כמה קילומטרים מאוחר יותר, לא היה מראה מלבב מהפיד-זון השני שהוצב בק"מ ה-60. מיד אחרי שדחפנו לפה מכל הבא ליד, גילינו שעומדת בפנינו עליה מזעזעת מיד עם עם היציאה לדרך.
"ככה עושים? בדיוק אכלנו! לא היה עדיף לשים את הפיד-זון בראש העליה?" שאלתי את אחד מאנשי הצוות
"כן, האמת שרצינו, אבל האוטו לא סחב את העליה" - הייתה תשובתו המעודדת.
בעוד שבין הפיד-זון הראשון לשני הפרידו למעלה מ-20 ק"מ, הפיד-זון השלישי היה במרחק של 15 ק"מ בלבד ובדרך הבטיחו לנו "רצף סינגלים ארוך, מהנה ומפנק". בהתחשב ברעננות שלנו באותו שלב, כבר הרגשתי שעוד קצת ואנחנו מסיימים. נחשו מה קרה בהמשך...
 |
| פידזון 2 |
כמובן ש15 הק"מ ה"מהנים" הללו הרגישו יותר כמו חמישים, בשלב הזה אני כבר לא בדיוק זוכר מה קרה שם, כנראה שהדחקתי את הרוב, כי כל מה שעולה בזכרוני בין הפיד-זונים השני והשלישי הוא בליל של סבל ודיווש. משם נותרו לנו "רק" 20 ק"מ. העפתי מבט בגרף הגבהים וראיתי 3 טיפוסים עיקריים של 100-150 מטר כל אחר. לא נראה נורא, אני לא פעם עושה תוואי דומה באימון בוקר שאורך שעה ורבע במקרה הקיצוני. ניסיתי לספר לעצמי שיהיה קל, אבל ידעתי שזה שקר.
הטיפוס הראשון עוד היה נסבל, אבל בסופו המארגנים החליטו להציב "TREK TRIAL" מקטע סינגל "מאתגר" שנמדד לו זמן בנפרד (בחסות TREK, יימח שמם, רק על זה אני לא קונה מהם ציוד לעולם!) כמובן שלא הייתי במצב לרכב לתוצאה - רק רציתי להגיע למטה בשלום. לדאבוני, מרבית הסינגל כלל מסלעות אלכסוניות בזווית של 45 מעלות מהסוג שאני שונא והשותף אוהב מסיבות לא ברורות, כך שבעוד הוא שועט קדימה ונהנה מהסינגל, אני התרכזתי בלא להחליק על הצד (שוב) - העובדה שכל המסלעות נטו לשמאל (ושמו את הברך הפצועה בסכנה תמידית) לא הוסיפה חן לטכניקה שלי שם.
הטיפוס השני היה כבר בלתי נסבל, תלול להחריד ופשוט אינסופי. בכל פעם שסימון השביל הפנה אותנו הלאה ממה שנראה כהמשך הטיפוס, במהרה התבבר שהמסלול פשוט לוקח אותנו למעלה בסיבוב יותר ארוך, אם כי פחות תלול. אחרי זמן שנראה כנצח, ההר שחרר אותנו אל עבר עמק, בו כביש 6 כבר נראה באופק. נותר רק לטפס בחזרה לכפר התחרות, טיפוס שכבר שבר אותי לחתיכות - אחרי שעצרתי רגע לנוח ולהוריד את הטמפרטורה שלי, עדיין מצאתי את עצמי מגיע לדופק 160, כשאני הולך ברגל ודוחף את האופניים(!). כשהתוואי הפך מעט פחות תלול, חזרתי לאוכף והמשכתי לדווש.
הגענו לראש העליה והשותף הבטיח שעוד "ממש 500 מטר" מגיעים לשדרת הסיום, העפתי אליו מבט חשדני, שכן כפר התחרות כבר היה בטווח ראיה וניכר שהפריד בינינו ואדי קטן. "טוב אולי זה יותר כמו קילומטר", המבט החשדני התחלף במבט רושף, "ואולי יש טיפוס קטן בדרך", בשלב הזה כבר צעקתי עליו שישתוק ויפסיק לטעת בי תקוות שווא אבל הוא בשלו "זה טיפוס ממש קטן". שלחתי מבט לואדי ונראה ש"קטן" זה יותר לכיוון של 50 מטר "תקשיב", אמרתי לו "אם אתה לא מפסיק עם ההערכת האופטימיות האלו וזה טיפוס של יותר מ-10 מטר, אני עשוי לרצוח אותך בשנתך". בדיעבד, אולי זו הייתה תגובה מוגזמת ובכל מקרה, הטיפוס באמת היה הרבה יותר קצר מהצפוי.
רגע לפני הכניסה לשדרה, זו סדרניות קפצו באושר לקראתנו וזרקו עלינו דברים לא מזוהים, הם היו קשים ועטופים בנייר, אני חושד שאלו היו סוכריות אבל לא ברור לי למה מישהו ירצה לעשות כזה דבר או מה חשבו שנעשה עם הסוכריות. כרוז, שער סיום וטיסה לחדר ולמקלחת להסיר ממני את אבק הדרכים. שטוף וקצת מרוענן, אספתי את השותף למתחם ההפנינג לאכול צהריים - ה"המבורגר" בפיתה של היום היה שיפור משמעותי על ה"גולש" של אתמול (בפועל, כנראה שאריות מזון מכלא צבאי, עם אורז). עכשיו אני יושב כאן וכותב את זה בזמן ששאר השותפים לחדר ישנים, נראה שהם נקטו באסטרטגיה יותר חכמה ממני.
לסיכומו של היום, היה מסלול ארוך, חם, מתיש, כואב, מייאש שגרר אותי אל גבול הדמנציה. קשה להאמין ששילמתי על התענוג הזה, אבל הי - מחר נעשה את זה שוב! איזה כיף :)
 |
| I've seen some shit... |
