צאצא עב-כרס

כמעט מהרגע שעליתי לאוכף התחלתי לשמוע על יער בן-שמן. כמו האקס המוצלח להחריד של הבחורה איתה אתה יוצא הוא תמיד השתרבב איכשהו לשיחה: "זה אחלה מסלול, אבל בבן-שמן...". כמובן שמהר מאד הגעתי למסקנה שאני חייב לבקר שם. אך מה לעשות? אני והאופניים נמצאים בבאר-שבע ויער בן-שמן נמצא באזור לוד...

המתנתי להזדמנות הנכונה לבקר במקום - בשאיפה יחד עם רוכב שמכיר את האזור. הזדמנות כזו נקרתה בדרכי כאשר עליתי צפונה עם האופניים להשתתף ב"מסע לעתיד מתוק" - אירוע אופניים עממי באזור לטרון. לשמחתי חבר מהמרכז שהכיר את היער היטב היה פנוי להצטרף אלי למחרת. זה היה סידור מושלם אלמלא החלפתי את הפדלים באופניים במערכת SPD לפני פחות משבוע. בן-שמן הייתה צפויה להיות הפעם הרביעית שארכב מחובר ובהחשב בכך שהפעם הראשונה נגמרה ב-3 נפילות בשטח קל יחסית, הסינגלים הטכניים של האזור נשמעו כמו רעיון רע.

אבל אצלי השכל הישר אוהב לישון עד מאוחר ולרוב מתעורר בערך בשעה שאני חוזר מרכיבת הבוקר. אז למה לחכות להזדמנות הנכונה לבקר בבן-שמן כשאפשר לקפוץ על ההזדמנות הראשונה?

בנוסף לחבר המקומי, הצטרף למסע שותף שני שגם כיתת את רגליו למרחקים לטובת מסע האופניים שהתרחש יום קודם. אז כך - יצאנו שלושה לדרך עם זריחה (טוב, קצת אחריה) מלאי תקווה לא לצבוע אף סלע באדום. מיד עם ההגעה לחניון הבנתי שמדובר באתר מסדר גודל אחר מזה שהכרתי עד היום. בחניון עמדה כמות מכוניות שיכלה להתחרות בקלות בזו שהגיעה למסע שהתרחש יום קודם. לא הספקתי להציץ מתוך הרכב וכבר ראיתי חבורה ענקית של כ-20 רוכבים מתחילים את דרכם במורד סינגל סמוך.

כל כך עמוס כאן, שלפתוח חנות אופניים נראה כמו רעיון מוצלח.

האופניים נשלפו מתוך הרכב, ומהר מאד שעטנו גם אנחנו במורד אותו הסינגל. כבר בתחילתו הסינגל היה מלא "צ'ופרים" - מדרגות סלע קטנות, פניות חדות ומעברים צפופים בין עצים ובולדרים. ניצלתי את המדרגות הקטנות על מנת להנות מאחד התענוגות הגדולים של רכיבה מחוברת: יכולת קפיצה מטורפת. כשאתה מחובר לפדלים, כל מה שצריך זה סלע קטן, או אפילו תלולית עפר וקצת מהירות, משיכה קלה בכידון, משיכה קלה ברגליים ואתה מרחף באוויר.

כמו ילד עם צעצוע חדש קיפצצתי מסלע לסלע כשכל העת אני צובר מהירות בירידה. הכל היה טוב ויפה עד שנחיתה גבולית בשילוב עם פניה חדה בין עצים כמעט ונגמרה בפגישה אינטימית עם גזע של ברוש. הגעתי למסקנה שאולי זה לא הזמן להתנהג כמו שפן עליז והמשכתי ביתר זהירות.

התחלנו את המסלול בסינגל "הרצל", ועשינו את דרכנו לכיוון סינגל "ענבה" - משביל מוצל בין עצים המשכנו לגבעה חשופה יחסית הידועה כמצפה גמזו. בין לבין עברנו שוב ושוב מירידה בסינגלים נפלאים לבין טיפוס בשבילי נחש. חוץ מהמאמץ הנוסף, העליות היו מהנות כמעט כמו הירידות.

בטח שהוא מחייך, קיצרנו את המסלול המתוכנן ב-7 ק"מ...

עם החיבור לסינגל "ענבה" נתקלתי בחיה חדשה: "עליה טכנית". בשונה מגבעות הדרדרת בבאר-שבע, שם ה"טכניות" מסתכמת באחיזה בעייתית ואולי מדרגת סלע קטנה - כאן נדמה היה שאני רוכב בסינגל נגד כיוון התנועה. טיפסנו בשביל נחש עקלקל רצוף בולדרים קטנים שחסמו את הדרך ובעיקר בולדרים גדולים שעליהם היה צריך לטפס. כמובן שהמכשולים הקשים ביותר מוקמו מיד לאחר פניות חדות.

כשניסיתי לטפס סלע חלק באורך מטר ובגובה של בערך חצי מטר, הרגליים בגדו בי. לא הצלחתי להמשיך לפדל ולא הספקתי להתנתק. לשמחתי הסלע לשמאלי היה גבוה מספיק על מנת שאוכל להניח עליו יד ולהימנע מנפילה כואבת הרבה יותר. בהמשך ציפו לי עוד כמה אירועי "כמעט ונפגע" בהם הספקתי להתנתק רק ברגע האחרון.

מגן לסת בהחלט נראה כמו בחירה נבונה למסלול הזה

חבול מעט, עייף מאד ועם זקן של זיעה מאחורי מגן הלסת הגעתי לראש העליה. נדמה ששותפי לרכיבה, בעיקר המקומי מביניהם, גמעו את העליה כאילו מדובר בכביש סלול. עצרנו למנוחה קצרה, התפנקתי בג'ל אנרגיה והמשכנו בדרכנו. כאן השטח הפך להיות קשה יותר: סלעים חדים הכתיבו קו נסיעה מדוייק ובלתי מתפשר שלא פעם הוביל היישר למדרגה נסתרת.

בתקופה הביזנטית כרו כאן מדרגות רבות על מנת להכשיל את רוכבי האופניים של צבא כובש

כשהמוביל נתקל במדרגה תלולה במיוחד הוא היה צועק לי "קח את התחת אחורה". בראשי הדהד המשך המשפט החסר: "כי הסלע הזה הולך לזיין אותך אחושרמוטה!". האופניים הפתיעו אותי, ובעיקר הפתעתי את עצמי ביכולת לעבור מדרגות כאלו. גם נפילות כמעט אנכיות של קרוב למטר נגמרו בקול חבטה עזה של הבולם הקדמי במקום בקול פצפוץ המפרקת שלי.

ככל הנראה מה שנותר מעמוד השדרה של רוכב פחות בר-מזל ממני

לכל אורך הדרך הורגשה תנועה ערה של רוכבים - עד כדי כך שבמפגשי שבילים היה חשוב להביט לצדדים ע"מ לוודא שאין תנועה בציר החוצה. כשנעצרתי למנוחה קלה או עקב מכשול שהכריע אותי, מיד משכתי את האופניים מחוץ לשביל, נדיר שהספקתי לעלות בחזרה לאוכף לפני שעבר בנתיב רוכב נוסף.

מתכננים את המשך המסלול

מעבר לעצים, סלעים, נפילות ופניות נוסף לרשימת הדברים שהפתיעו אותי במסלול גם אתר מורשת שהסתתר למרגלות אחת הירידות: "בקעת הנזירים". המערה במקום שימשה את עולי הרגל הנוצרים בדרכם לירושליים והיא אף מוזכרת כמקום בו הסתתר רבי נחום איש גמזו מפני הרומאים.

בקעת הנזירים: נקודות בונוס למי שמאתר את הרוכב בתמונה (לחצו להגדלה)

משם והלאה הסינגל הלך והפך קל יותר, התחברנו לנחל גמזו שם זכינו למקטע מוצלח במיוחד: שביל פתלתל ומלא הפתעות נעימות המוקף יער עבות משני צידיו. סינגל "ענבה" מצטרף לקראת סופו לסינגל "הרצל" העמוס יותר. רגע לפני מפגש השבילים הקדשנו רגע לנסיונות טיפוס על סלע תלול. כמעט וויתרתי על התענוג מחשש שזה יגמר בנפילה, אך כשרוכב בערך בגילו של אבי צלח את המכשול כאיילה קלילה - נשברתי והחלטתי לנסות.

נחל גמזו - מרגיש כמו חו"ל

למרות שאחד החבר'ה היה בכוננות להציל אותי במידה ולא אצליח להתנתק - עדיין הצלחתי להיתקע נעול בפדל ולפגוש את הסלע מקרוב. תחקיר קצר הביא למסקנה שעליתי בהילוך נמוך מידי ובניסיון השני טיפסתי את המכשול בהצלחה. בין לבין למדנו שיעור על חשיבותו של ביגוד רכיבה מתאים לתנאי השטח. כמובן שהכל תועד בוידאו:

אחרי 18 ק"מ שהרגישו מאמצים לפחות כמו 40, חזרנו לחניון. למרות הברך שקצת כאבה מהמפגש עם הסלע, שלא לומר פחד המוות המתמשך לאורך מרבית הדרך - אני בהחלט יכול לומר שזה היה אחד מטיולי האופניים המהנים ביותר שחוויתי, אם לא המוצלח שבהם עד כה.

למרות שלא הייתי מתנגד לחזור על אותו מסלול בדיוק, נותר עוד לבקר בסינגל "הרצל" ובחלקים של סינגל "ענבה" עליהם וויתרנו מפאת קוצר הזמן. נראה שליער בן-שמן יש עוד הרבה מה להציע, ואני בהחלט מצפה לביקור הבא!

נפילת סוכר

הצעה ללוגו אלטרנטיבי לאירוע - מעביר את התחושה של טיפוס עד השמש...

כושר, כידוע, טוב לבריאות. לכן הגיוני כמובן שבזמן האימונים שלו לתחרות איש הבזל אחד מרוכבי BGU Bikes פיתח סוכרת...

כסוכרתי ייצוגי להפליא, הוא דאג להזמין את כל רוכבי הקבוצה לאירוע המכרזי של חובבי הגלגלים מאותגרי האינסולין בארץ.

"מסע לעתיד מתוק" הוא מסע אופניים למען הסובלים מסוכרת נעורים (סוג 1). המסע מתקיים אחת לשנה מזה חמש שנים והוא מחולק לארבעה מקצים עממיים: 5, 12, 24 ו-32 ק"מ.

כמובן שקפצתי על המציאה ונרשמתי, איך לא, למקצה ה"אתגרי ארוך" שאורכו 32 ק"מ.

המסע התחיל בפארק "מיני ישראל" שבפאתי לטרון. התכנסנו בחניון האתר ושמחתי לראות שחבר כבר אסף עבורי את "ערכת המירוץ" שלי. פחות שמחתי לגלות ש"ערכת המירוץ" כללה סרט נייר אדום ותו-לא. ענדתי את הסרט ורטנתי את דרכי לקו הזינוק. התנחמתי מעט בכך שההכנסות מהאירוע מוקדשות למציאת תרופה למחלה. מי שראה איך אני אוכל יודע כי בהחלט סביר שההשקעה הזו תשתלם לי בעתיד.

עמדתי מול קו הזינוק, הכרוז ביקש להזכיר לכולם שלא מדובר במירוץ וכמובן שבדיוק באותו רגע החלטתי שמירוץ דווקא נשמע כמו רעיון מצויין. פתחנו בדבוקה המובילה בקצב יפה, את חמשת הק"מ הראשונים גמענו תוך פחות מ-20 דק' מבלי שאף רוכב יעקוף אותנו. הם כמובן לא ידעו שמדובר במירוץ, אך זה פעל לטובתנו...

חתיכת הנייר היחידה שאני יכול לחשוב עליה שעולה יותר מהסרט הזה היא שטר של 100 ש"ח

בק"מ החמישי נאלצנו לעצור לרגע, וכך תוך דקות ספורות נגוז החלום להגיע לסיום בין הראשונים יחד עם שצף הרוכבים שעקף אותנו. נחוש להשלים את הזמן שאבד - תקפתי את העליה שעמדה לפנינו בנחישות. היא, מצדה, נכנעה מהר והותירה אותנו עם ירידה תלולה באופן מפתיע שבמורדה שעטנו עד שער ברזל נסתר שחסם את כל הנתיב. אחרי ההתאוששות מבלימת החירום שנדרשה - תהיתי איך המארגנים לא דאגו לפתוח את אותו שער, או לכל הפחות להניח לפניו שלט אזהרה.

המשכנו את הטיפוס במעלה גבעות פארק רבין עד לשיא הגובה באזור הק"מ ה-12. במהלך הטיפוס התלבטתי אם להמשיך ולפדל באמוק, או להרשות לעצמי לעצור מידי פעם ולצלם את הנוף. כפי שאתם יכולים לראות, בחרתי באפשרות השניה ומכאן והלאה הפסקתי להתרגש מכל רוכב שעקף אותנו בעליה.

בית-שמש נפרשת למרגלותינו ומעלה זכרונות עליזים ממסלול "המרובע הגדול" (לחצו להגדלה)

את חלק הארי של 200 המטרים שנצברו לאורך 12 הק"מ האחרונים בזבזנו בירידה פרועה לאורך 5 ק"מ בלבד. המשכנו לאורך שבע ק"מ לא מרגשים במיוחד של שדות בין תעוז לבקוע. תחנת המים שם הפכה למוקד של מפגש חברתי.

רוכבות קבוצת TNT הגיעו כל הדרך מהגליל העליון.
במרכז: אחת הבנות מתפארת בקריאת מד הסוכר שלה

אחרי התקשקשות קלה עם הרוכבים שעצרו לנוח ולשתות, הגעתי למסקנה סופית שהיה מיותר להביא מנשא מים. הייתי יכול להסתדר בקלות עם זוג בקבוקים על השלדה ורענון תקופתי בתחנת מים.
קילומטרים ספורים מאוחר יותר עברנו את תעוז וציפתה לנו הפתעה נעימה במיוחד: יער המגינים.

"הנח את אופניך במקום המסומן"

יער המגינים היה מוכר לי זה מכבר כמתלול החביב על רוכבי DH (דאון-היל - רכיבה אגרסיבית במורדות תלולים) לכן שמחתי מאד כשנדמה והמסלול רק ילטף את קצה היער מבלי לטפס לגבהים לא סבירים. תקוותי כמובן נגוזו במהרה כשפניה נסתרת זרקה אותנו היישר לטיפוס לא סביר בעליל. 100 מ' אנכיים מאוחר יותר, כבר התחלנו לראות את הסוף.

היציאה מיער המגינים אל עבר הסוף הקרב

ארבעת המקצים של המסע החלו להשתלב במהלך הקילומטרים האחרונים ולפתע מצאנו עצמו מוקפים לא רק ברוכבי שטח קשוחים על אופני שיכוך מלא, כי אם במשפחות וילדים לרוב. השמש כבר עמדה גבוה בשמיים וסיימתי את המסלול בתחושה שביליתי את מרביתו בניסיון להתקרב אליה כמה שיותר.

לקראת הסוף המר, העתיד המתוק לא נראה באופק...

במיני ישראל כובדנו בחבילות שי שהכילו בקבוק מים, חטיף אנרגיה, כרטיס הגרלה וערב רב של פלאיירים לא מועילים. זכינו גם להסתובב בפארק שניכר שלא עבר אחזקה משמעותית מאז שנת 2007 - לפחות ככל שזה נוגע לדגמים ולמיניאטורות.

"הורה! הלכתי אחורה! נפלתי לג'ורה.."

בשלב הזה נפרדתי ממי שליווה אותי במהלך 32 הק"מ האחרונים, והתחלתי לחפש זוג חברים אחר שיצא למסלול ה"מקוצר" של 24 ק"מ. הם לא היו זמינים בטלפון ולכן החלטתי לדווש לכיוונם. בערך 5 ק"מ לתוך המסלול סוף סוף יצרתי איתם קשר וגיליתי שהם עוד בק"מ ה-10(!) של המסלול. שינסתי פדלים והמשכתי בדרכי אך בק"מ ה-7, או ה-18 מהצד של חברי האיטיים, הם התקשרו לומר שאסף אותם רכב החילוץ. הסבתי פעמי בחזרה לנקודת הסיום וכך הוספתי 14 ק"מ למסע שלי.

בכניסה לפארק: שלט מקצף איטום בצבעים עליזים (ומסרטנים)

סה"כ היה מהנה למדי, אך מחר צפוי לי מאורע מיוחד - הביקור הראשון ב"מכה" של רוכבי השטח בישראל: יער בן-שמן!

הנזק?
הרשמה מאוחרת (אגב - תודה לצה"ל על הזזת המילואים שנקבעו ליום האירוע) - 80 ש"ח

SPD-גונזלס

כנראה מצאו את דרכן לחנות העודפים כי אף
אדם שפוי לא ייקח נעל לבנה לרכיבת שטח...

מאז שעליתי לאוכף, ידעתי שהרגע הזה יגיע - זה היה רק עניין של זמן עד שאמצא את עצמי מחובר בלפיתת מוות לאופניים. בחודשיים הראשונים עוד למדתי את האופניים וידעתי שמעבר לקליטים יהיה התאבדותי משהו. כשצברתי קצת בטחון, התחלתי לחפש נעליים אך הרגליים המעוותות שלי גרמו לחיפוש להתחיל בטווח המחירים של 550 ש"ח ומעלה.

למי שלא מכיר - קליטים, "קליפלס" או SPD בלשון העם, היא מערכת המורכבת מנעל ייעודית ופדל מיוחד המאפשרים לרוכב להינעל לאופניים. החיבור הזה מאפשר לרוכב להפעיל כח לאורך כל מהלך הרגל -  גם ב"משיכת" הפדל. החיבור גם מונע החלקה בשטח קשה ונחשב בעיני רבים כאביזר בטיחות. זה אולי לא נשמע כמו רעיון מוצלח במיוחד לנעול את עצמך למכונה שמועדת ליפול בשטח סלעי, אך מי שקורא כאן בקביעות כבר יודע שאיני מצטיין בהפעלת שכל ישר ככל שזה נוגע לאופניים.

כסטודנט עני שכבר בזבז הרבה יותר מידי כסף על האופניים - החלטתי לדחות את הרכישה. וכך המשכתי לרכב עם הפדלים הרגילים שלי עד שיום אחד, בנסיעה צפונה, נתקלתי בשלט שהוצב בצומת בית קמה: "BikePlanet עודפים - 5 דק'". בעידוד זוגתי, החלטתי לפנות לכיוון ולראות אם יש שם מבצעים מפתים (לפרוטוקול: תמיד רעיון רע!).

החנות המדוברת נמצאת במושב קלחים שהוא במרחק 5 דק' נסיעה מצומת בית קמה בערך כמו שכל דירה להשכרה בבאר-שבע נמצאת בדיוק במרחק 5 דק' מהאוניברסיטה... אבל בהתחשב בכך שאני נוהג ולא מפדל, באמת אין על מה ליילל.

באופן מפתיע - מתוך מבחר נעלי השטח המצומצם שלהם, מצאתי זוג בדיוק במידה שלי: Mavic Razor יפיפיות במחיר מצחיק של 320 ש"ח במקום 800 ש"ח. הצצה זריזה בטלפון גילתה שגם בחו"ל הנעל מתומחרת באזור $150 כך שלא מדובר בניפוח מחירים מלאכותי. כמובן שקפצתי על המציאה.

את הפדלים רכשתי דווקא בחנות האופניים השכונתית, כשהמוכר חמור הסבר שם חרג ממנהגו ואמר מילה טובה על הנעליים - ידעתי שעשיתי קנייה טובה. שמח וטוב לב יצאתי בחזרה לכיוון הבית, מרחק של כ-500 מ'. בפניה לרחוב שלי מצאתי עצמי עומד לצד מונית והחלטתי שמוטב לתת לה זכות קדימה. עצרתי, ניסיתי להוריד רגל - אך למרות שכבר התאמנתי בשחרור הפדל מספר פעמים בחנות לא הצלחתי להתנתק. נהג המונית בהה בי בפליאה בעודי נוטה הצידה יותר ויותר, כמו עץ שנכרת זה עתה. בראשי דמיינתי צעקת "T-I-M-B-E-R!" ואז פגשתי את האספלט. כמובן שבשלב זה הפדל נאות לשחרר סוף סוף את רגלי הכלואה. ניערתי מעלי את האבק ואת שאריות הכבוד העצמי ועליתי הביתה.

המשקל והמתכת המבריקה נותנים תחושה של תכשיט יוקרתי

אחרי ההתחלה הכואבת הזו, רציתי לחנוך את הפדלים החדשים בנסיעת שטח רגועה וחפה יחסית מעליות מדורדרות. כמובן שלאיש הברזל שהצטרף אלינו באותו בוקר היו תכניות אחרות...

מיד בתחילת הרכיבה היה ניתן לחוש בהבדל שעושות הנעליים החדשות - הרגשתי כאילו "הרווחתי" הילוך: במקום לשייט ב2x5 שייטתי ב2x6. בעליות ממש הרגשתי שהעבירות השתפרה, כאילו ששדרגתי את האופניים להנעת 4x4. פרפורי גלגל שהיו מעיפים לי את הרגל מהפדל בעבר הפכו לאי נעימות קלה. בדיוק ברגעים שהייתי נשבר בעליות בעבר: כשהפדל בשיא גובהו ואתה לא מצליח להתחיל לדחוף אותו כלפי מטה - המשיכה שנתנה הרגל הנגדית הצילה אותי לא פעם.

גאווה באר-שבעית: רק להוסיף מים

עם זאת - כיאה לאופניים: שום דבר לא מגיע בחינם...

בעלייה תלולה במיוחד השרשרת קפצה בזמן הורדת הילוך, מה שהוציא אותי משיווי משקל. הרגל שאיחרה להתנתק לא הצליחה לייצב אותי וכך פגשתי את הרצפה מקרוב. מאוחר יותר גיליתי שגם האופניים לא יצאו נקיים מהנפילה. המעביר האחורי הושבת כמעט כליל. בתיקון שטח הצלחנו להשיבו לעבודה חלקית, אך נאלצתי לוותר על זוג הפלטות הראשונות - מה שבהחלט הקשה על העליות בהמשך.

התחשבות ברוכבים

לפני הנפילה השניה - זכיתי לאתנחתא סוריאליסטית: עדר גמלים חסם את השביל, ובזמן שאני מנסה לנווט ביניהם מבלי למצוא את עצמי מחובר לאופניים בצורה מאוזנת לרגליהם - צץ רועה בדואי זקן והתחיל לסמן לי בידיו. חשבתי שהוא מנסה להרחיק אותי מהגמלים עד שהתקרבתי מעט והבנתי שהוא מבקש מים בעברית שבורה. אז כך, מוקף גמלים, עמדתי שם והצעתי לו מים מבקבוק ה-isostar שלי.

הנפילה השניה (והכואבת מכולן) הגיעה, איך לא, בגבעת הרוג'ום הידועה לשמצה. טיפסנו אותה מהצד ה"קל" והכוונה הייתה לטפס אותה שוב מהצד המאתגר. מיד עם תחילת הנסיעה, כשרק רגל ימין מחוברת, איבדתי שיווי משקל ונטיתי, איך לא,  ימינה. הרגל שוב בוששה להתנתק והפעם המרפק ספג את מרבית המכה. נראה שלא נגרם נזק חמור, אבל בכל זאת החלטתי לוותר על הטיפוס הנוסף ולהמתין לשאר הרוכבים על ראש הגבעה.

משם המשכנו למסלול המכונה "סינגל התחרות", כמובן על שם תחרות שהתרחשה שם לפני כמעט שבע שנים. אם היה עלי לתאר את הסינגל הזה במילה אחת היא הייתה: "משובש". דרדרת נוראית בירידות תלולות להחריד, צמחיה שחוסמת את הדרך ו"מדרגות" נסתרות שהופיעו במקומות הכי לא נוחים שאפשר לדמיין. כן, בהחלט מקום מושלם לרוכב שנוסע מחובר בפעם הראשונה...

את הסינגל שרדתי יחסית יפה, אם כי בעיקר עקב זהירות יתרה. אחד החברים הגדיל לעשות ועצר לצלם אותי נופל בירידה התלולה ביותר של המסלול. הוא מאד התאכזב לגלות שעצרתי ועברתי להליכה בקטע הקשה יותר. נפילה שלישית למסלול  נרשמה באחת מחציות הנחל של הסינגל, בשלב זה החלטתי שמגיעה לי גלידה ושמיציתי את הנפילות להיום.

הרווחתי את זה ביושר

לשמחתי עמדתי בהחלטה - ואף הצלחתי לשחרר רגליים בזמן להינצל מזוג נפילות בהמשך. כנראה שאחרי מספיק כאב, הגוף נשבר (תרתי משמע) ולומד את התנועה הנדרשת.

מסוף המסלול נסעתי ישר לחנות האופניים, מלא תקווה שיספיקו לתקן את המעביר האחורי למרות שהיה ערב יום כיפור. בין הילדים הצווחנים, ההורים המוטרדים ושטף הגורטאות מיום כיפור שעבר שחלפו בחנות, הספיקו לאבחן לאופני הפגועות אוזן עקומה ואף ליישר אותה במקום. להפתעתי ולשמחתי לא חייבו אותי על העבודה. כנראה שמשתלם להיות לקוח קבוע, גם אם לפעמים משלמים כמה אחוזים יותר על החלפים לעומת מחירי האינטרנט.

בסופו של יום, חזרתי הביתה במצב צבירה מוצק מהצפוי מלא אופטימיות זהירה לגבי הסתגלותי ל"אביזר הבטיחות" החדש שהתקנתי באופניים.

שקיעה מרהיבה מעל מימיו הצלולים של...
... מתקן טיהור שפכים בלהבים (לחצו להגדלה)

הנזק:

נעלי Mavic Razor (שטח) - 320 ש"ח

נוזל איטום לצמיגים - 80 ש"ח
שמן לשרשרת - 30 ש"ח

בקבוקון שמן שרשרת "לדרך" - 10 ש"ח

זוג חולצי צמיגים - חינם! (כששופכים מעל 400 ש"ח בחנות, נחמד לקבל הפתעה)

פדלים Wellgo M-19 + התקנה - 250 ש"ח

ללא מעצורים

נשבע לכם שזה הנגב

החורף כבר בפתח והרכיבות הרגילות שלי התחילו לנדוד לאט, לאט משעה 06:30 לקראת 07:00. לכן הופתעתי מעט כחבר הציע לצאת לדרך בשעה 06:00, קצת יותר מחצי שעה לפני הזריחה. הטענה הייתה שזה יאפשר לנו לעשות מסלול "קצת" יותר ארוך. המרכאות סביב המילה "קצת" יוצדקו בהמשך...

אז כרגיל, ללא קמצוץ של שכל ישר, שימנתי את השרשרת וכיוונתי שעון מעורר לשעה חמש בבוקר. באופן מפתיע, הצלחתי לקום בזמן ולהגיע לנקודת המפגש. התחלנו את הרכיבה בטיפוס המסורתי לגבעת הרוג'ום הידועה לשמצה (טיפוס של כ-100מ' לאורך ק"מ וחצי). משם המשכנו לאורך שביל סובב באר-שבע אל נקודת שיא הגובה שלו: גבעה אנונימית הידועה רק בשם נ.ג. 413 (טיפוס של כ-100מ' נוספים, הפעם לאורך פחות מק"מ).

גברים אמיתיים לא מסתכלים על זריחות

המאמץ זיכה אותנו בתצפית מרהיבה על העיר והשטח הסובב אותה לאור זריחה. המשכנו לאורך השביל לכיוון צומת תל שבע. בתחתית הירידה, האופניים של שותפי למסע החלו להשמיע קולות ניגון. אחרי בדיקה קצרה - בלם הדיסק ההידראולי של הגלגל האחוריה זוהה כסולן המקהלה.

באר-שבע: יפה מרחוק ו...
(לחצו להגדלה)

ניסיון לכוון את הבלם הסורר הסתיים בדליפה נאה של שמן ואובדן יכולת הבלימה בגלגל האחורי. בשלב הזה מצאתי את עצמי בתפקיד הלא סביר של קול ההגיון: אמנם רכבנו רק 13 ק"מ, אך נראה שהיעד ההגיוני הבא צריך להיות חנות אופניים. השותף שלי התעקש להמשיך, בטענה שרוב המסלול שנותר מישורי.

בריא, אין ספק...

זה אמנם לא נראה לי נבון במיוחד, אך שמחתי להמשיך את הנסיעה ובעיקר סמכתי על דעתו של רוכב מנוסה ממני. גמענו את הדרך לעומר בזריזות והמשכנו לכיוון צומת שוקת. השביל היה מישורי כמובטח וכשדיוושנו לאורכו הצטרף אלינו רוכב ממיתר שהיה בדרכו הביתה.

הייתכן שזו השוקת המפורסמת?

עצרנו להפסקה ארוכה בצומת שוקת, התאכזבתי לגלות שבקושי נותר זכר מהמסעדה הזכורה לטוב מטיולי בית הספר. גם סניף מקדונלדס בו תכננו לאכול גלידה היה סגור, למרות שלט ענק בו כתוב "פתוח" שנפרש על חלונות הסניף. הסתפקנו במרכולתו של סניף הYellow המקומי, אזרנו כוחות ויצאנו לכיוון יער להב.

מה שנשאר מהמסעדה בצומת שוקת

יער להב היה חוויה יחודית - שדרות ארוכות וצפופות של עצי אורן, אקליפטוס וברוש הצומחות בלב המדבר. השמש כבר קפחה והצל שסיפקו העצים היה מבורך. העמקנו לתוך היער במחיר של טיפוס קל לאורכה של דרך 4x4 נוחה. מהגובה שצברנו נאלצנו לצלול בירידה חדה באופן מפתיע - מלאת דרדרת ומפולפלת במדרגות קטנות. אני התקשיתי להתמודד איתה עם זוג בלמים תקינים לחלוטין - כך שממש לא ברור לי איך שנינו סיימנו אותה עדיין באוכף.

זה לא אמור להיות מדבר?!

מהיער המשכנו לכיוון העיר שהעניקה לו את שמה, אחרי עצירה נוספת בתחנת דלק התחברנו לתוואי מסילת הרכבת לבאר-שבע וירדנו איתו דרומה. כשגם הבלם הקדמי של שותפי למסע מתחיל לזייף (מה שלא מפתיע בהתחשב בהתעללות שהוא עבר) - התחלתי לרכב קצת לפנים ע"מ להתריע על הפתעות לא נעימות בסופן של ירידות.

"נראה לי שהירידה בסדר, אין שום דבר בסוף...

...אה, רגע"

בזמן שעצרתי לצלם הפתעה שכזו, בדמות אגם עונתי/ביום אקראי, מצאתי את עצמי לבד. השותף שלי החליט לבצע מעקף דרך ירידה תלולה שהסתיימה בתעלה עמוקה. כשהגעתי אליו הוא היה עסוק בשליפת שברי עץ מהכידון שלו - והבנתי שבהינתן הבחירה בין שתילת הגלגל הקדמי בתעלה לבין נעילתו בעזרת הבלם - הוא בחר באופציה האחרונה וסיים בתוך שיח יבש.

"It's just a flesh wound!"

לשמחתי ההתפכות נגמרה בפציעות קלות בלבד ונותר רק לגמוע את עשרת הק"מ שנותרו עד באר-שבע בישורת נוחה. בסופו של היום סגרנו 52 ק"מ של רכיבה מוצלחת וחוויתית למדי. מה שלא מנע ממני לצאת לעוד סיבוב קצרצר של 20 ק"מ עוד באותו הערב.

מטורף ימי (C-Maniac בלעז)

קסדת פול-פייס: 25+ קשיחות
קרניים:  50- קשיחות

אחרי הנפילה בשבוע שעבר לא היה מנוס מלהחליף את קסדת ה-Fila הותיקה שלי. ההתלבטות בין קסדה סטנדרטית לכזו הכוללת מגן לסת, יחד עם תקציב דחוק עד לא-קיים, הובילו אותי לבחור בקסדת ה-C-Maniac של Cratoni.
הנתונים מרשימים:
מגן לסת נתיק.
14 חורי אוורור נדיבים, כשהקדמיים מוגנים ברשת.
משקל 265 גר' - קלה יותר מקסדת הGiro Atmos המשמשת אותי ל-Speedskating.

כל זה במחיר מפתיע של 350 ש"ח - ועוד כאן בארץ.
את הקסדה הזמנתי באינטרנט, אך משום שלא רציתי לבלות את החגים ברכיבה עם קסדת בלאי משנת 2003, בחרתי לכתת את רגלי ולאסוף אותה בעצמי.
כשחנות אינטרנטית לא מציינת כתובת באתר שלה, זה לרוב סימן שמדובר בחנות סמלית שאינה יותר ממחסן וקופה. הפעם הופתעתי לגלות משהו שהיה יותר בסגנון חנות סלונית באמצע דירת מגורים. יצאתי משם עם הקסדה, סט פנימיות ובעיקר מחשבות על איך לשכנע את זוגתי שלהחזיק מלאי צמיגים, שרשראות ובולמים מאחורי הטלוויזיה בסלון זה רעיון מצויין...

למרות שאין שום הצדקה לרכב עם מגן לסת ברוב השבילים הסובבים את באר-שבע, החלטתי לצאת לסיבוב ראשון עם הקסדה בתצורתה האגרסיבית כדי להבין במה מדובר.
התרשמתי לטובה מאיכות הבניה של הקסדה, שהתחרתה בזו של רבות אחרות בטווח המחירים של עד 600 ש"ח. מגן הלסת לא קשיח כמו אלו שתמצאו בקסדות Full-Face יעודיות, אבל עדיין מרגיש מכובד. קשה לשפוט עד כמה יספק הגנה במקרה של נפילה על הסנטר. כך או כך כל דבר שיפריד ביני לבין סלע שמתקדם לכיוון הפנים שלי במהירות מפתיעה הוא מבורך.

BGU Bike - צוות לעניין

אז כך, במראה קשוח במיוחד, יצאתי לדרך עם החברה הטובים מ-BGU Bike.
התחלנו בנסיעה צפונה במקביל לכביש 40, ולאחר מכן חתכנו מערבה לכיוון חצרים. בינתיים התרשמתי לטובה מהאוורור של הקסדה - מגן הלסת כמעט לא הורגש. לעומת זאת - כשהגיע הזמן לאכול ולשתות, מגן הלסת הורגש היטב.
אמנם הצלחתי להשחיל תמר בין המגן לסנטר (הוצאת החרצן הייתה מבצע מורכב) - אך לא היה שום סיכוי לשתות מים מבקבוק מבלי להוריד את הקסדה. את הקסדה כמובן שאי אפשר להוריד מבלי להסיר קודם את משקפי השמש.

במהלך הרכיבה, מגן הלסת מגן היטב מפני הפיה של בקבוק השתיה.

החלטתי שמעכשיו למגן הלסת תמיד יתלווה מנשא מים בתקווה שקשית השתיה תחסוך ממני את הורדות הקסדה התכופות. בינתיים השתדלתי לצמצם את השתיה להפסקות הארוכות יותר, כשבכל אחת מהן מצאתי מקום יצירתי יותר כמעט לשכוח בו את המשקפיים.

שעה לתוך הרכיבה, השמש המדברית יחד עם העייפות המצטברת עשו את שלהם והתחלתי לנשום יותר בכבדות. בשלב הזה - האוורור של מגן הלסת כבר לא עמד בעומס והתחלתי להרגיש קצת חום ולחות באזור הפה. תחושה זו ליוותה אותי  עד סוף המסלול, אמנם היה לא נעים, אבל גם לא נורא ובהחלט רחוק מסיפורי האימה ששמעתי על קסדות Full-Face לוהטות.

סלע עם רגליים

אחרי שפגשנו קבוצת רוכבי שטח ביציאה מהעיר, אירוע חריג כשלעצמו, הופתעתנו לפגוש בקבוצה נוספת בדרך הפסלים של "יער" חצרים. וויתרנו על הטיפוס לגבעת הרדאר והמשכנו לכיוון נחל באר-שבע.

באר אבו-יחיא בדרך הפסלים, פאתי חצרים.

כל האזור שבין חצרים לנחל באר-שבע הוא גן-עדן לאופנועי שטח: המוני תלוליות חול מכל הסוגים והמינים. כנראה שהקסדה החדשה הכניסה אותי למצברוח הרפתקני - כי בזמן שהקבוצה המשיכה בשביל ג'יפים, אני החלטתי לטפס על תלולית מקבילה לנתיב. ידעתי שמצפה לי ירידה חדה בהמשך ולכן שמרתי על מהירות מתונה, למרות זאת - צלילה אנכית של כמעט מטר בסוף התלולית הצליחה לתפוס אותי לא מוכן. ללא שום סיכוי לבלום לפני הנפילה, נותר לי רק להעביר משקל אחורה ולחשוב מחשבות עליזות.

באופן מפתיע, נשארתי באוכף. כששטף האדרנלין דועך, השגתי את המוביל וסיפרתי לו מה קרה:
"לא מאמין ששרדתי את זה, כנראה כבר כיסיתי את מכסת הנפילות שלי לשנה הזו."
"אל תשכח שמחר ראש השנה..."

צב על הכידון: 15+ קשיחות

הקדשנו כחצי שעה לאימון עליות על גבעה שגבלה בבסיס חצרים. קצת תשוש בשלב זה, החלטתי לנצל את ההזדמנות לנוח ולצלם. משם התחלנו את החזרה לעיר דרך נחל באר-שבע. פנצ'ר עיכב אותנו ולכן החלטנו לחתוך בחזרה לכביש דרך שדות החוחובה (כן, חוחובה) של חצרים.

"עד לשם?!"

לפני שהתפזרנו סגרנו את הבוקר על בקבוק Nestea, סליחה, Fuze Tea, בכניסה לעיר. אני חזרתי הביתה מרוצה מהרכש החדש. כנראה שלרכיבה המקומית הבאה אגיע בלי מגן הלסת, אבל בהחלט סביר שאעשה בו שימוש במסלולים טכניים יותר או בשטח לא מוכר.

רוצים חוות דעת שניה על הקסדה? החברה בBikePanel גם עליה כתבו סקירה משלהם.

הנזק?
350 ש"ח

לומד לעוף

חיפה: הרבה פחות מדברית מבאר-שבע

אחרי הטיול הראשון מחוץ לבאר שבע, נשארתי עם טעם של עוד. לכן כשחבר הזמין אותי לעלות לחיפה ולחרוש את מדרונות הכרמל לא היססתי לרגע. בין באר-שבע לחיפה מפרידים כ-200 ק"מ ומשום שלא הייתה לי כוונה לרכב את כולם בהזדמנות הזו - נאלצתי לבחון חלופות תחבורה.

כבר ניידתי את האופניים באוטובוס ולא התמוגגתי מהחוויה, אז החלטתי לנסות את הרכבת.

סדרנים ואנשי אבטחה בארץ נוטים לעשות את המוות לכל לקוח חריג, לכן ציפיתי למסכת עינויים בין ההגעה לתחנה ועד העליה לקרון. לשמחתי, הופתעתי לטובה כשהמאבטחים בכניסה לא התייחסו אפילו לאופניים והסדרנים פתחו לי מיד את שער הנכים ע"מ שאוכל להעלות אותם לרציף. איש אפילו לא גער בי כשהעליתי את האופניים במדרגות הנעות.

הנסיעה עברה ללא מאורעות מיוחדים, למעט מאבטח שכרז באזור תל-אביב: "יש נוכל ברכבת, אני מבקש לא לשתף פעולה". לא ברור איך היינו אמורים לזהות את הנוכל, ולאיזה שיתוף פעולה הוא מצפה. אני מצדי השגחתי על האופניים וחזרתי להתעסק בנייד כשהשתכנעתי שהסכנה חלפה.

"Watch out guys, we’re dealing with a badass over here"

(למתקשים: שימו לב לשלט)

כך מצאתי את עצמי למרגלות הכרמל לקראת חצות. העדפתי לא להתיש את עצמי בפידול לראש ההר אז החלטתי לנסות את מזלי בהעלאת האופניים לאוטובוס עירוני. לשמחתי הנהג שיתף פעולה, אם כי דאג לכרטס גם את האופניים.

אם האופניים היו מתפלחות לאוטובוס, כרטיסן היה נותן להן קנס?

בשכונת נווה שאנן כבר דאגו לי למקום לישון, סגרנו על שעת השכמה וניצלנו את מה שנותר מהלילה למנוחה. עם הזריחה, התארגננו ויצאנו לדרך. המסלול התחיל בעליה "קצרה", כהגדרת המארח שלי, לאוניברסיטת חיפה. לי העליה דווקא הזכירה רכבל סקי - תלולה, מתמשכת וטומנת בחובה הבטחה של ירידה ארוכה בהמשך.

מיד עם הכניסה לשטח הבנתי שצפויה לי חווית רכיבה שונה מאד מזו שהתרגלתי אליה בבאר-שבע. צמחייה הקיפה את השביל משני צידיו, צפופה עד כדי כך שבלתי אפשרי לרכב מבלי להתחכך בענפים לפרקים.

אתה לא רואה שיש פה פס הפרדה רצוף?! לפחות תאותת...

סלעי הקירטון והדולומיט החיפאיים מייצרים מכשולים שונים מאד מסלעי הגיר והחוואר בבאר-שבע. את המדרונות החלקים ועמוסי הדרדרת החליפו ירידות חדות רצופות מדרגות תלולות. את מלכודות הפודרה החליפו משטחי סלע ארוכים מפולפלים בבורות המאיימים להפוך גלגל עגול למרובע.

הסתגלתי לשטח החדש יחסית בהצלחה, אם כי התקשיתי לשמור על המהירויות בהן התרגלתי לרכב. אחרי סינגל קצר שהביא אותנו לחלקה הדרומי של האוניברסיטה, יצאנו לשבילים מתפתלים שחצו כבישי שירות לפרקים. המפגשים עם הכביש אפשרו לנו להנות מירידה מאתגרת בשטח ולטפס בנוחות על דרך סלולה.

אחרי כמה ביקורים בכביש, המשכנו אל עבר נחל כלח כשלכל אורך הדרך אנחנו נהנים ממסלול מוצל ומנוף מהמם לפרקים. שיא המסלול היה תצפית לצנירי שווצריה הקטנה - אתר טבע מדהים כשלעצמו שמומלץ לבקר בו גם רגלית.

רוצים לדעת מה זה "צניר"? שאלו את הגאולוג השכונתי שלכם

משם המשכנו לכיוון כביש 721 דרך חורשות שנחרכו עוד באסון הכרמל של 2010. שם נתקלנו בסבא חביב שאסף את ענפי העצים הנפולים לטנדר ישן. עקפנו את הרכב החונה בזריזות, רק כדי לגלות שגם בשטח צריך לשים לב לדלתות של מכוניות...

"כמעט הוריד אותי הדפוק הזה..."

השביל, שבשלב זה הורכב ממעין תערובת של חול, נסורת וענפים שבורים החל לטפס במעלה רכס הכרמל ומהר מאד גיליתי שיש מעט מאד תנאים בהם קשה יותר לרכב. החול והנסורת משמידים את אחיזת הקרקע וברגע שאתה סוף סוף מצליח להתקדם - ענף עץ סורר יחבל בהיגוי שלך, או יגרום לגלגל האחורי לפרפר.

נחוש שלא לעבור להליכה - הורדתי אוויר בגלגל האחורי, נשכתי את השפה והמשכתי הלאה. אחרי מספר נגיעות רגליים שהשתיקה יפה לו, הגענו לפסגה.

מדרונות הכרמל, עשויים מדיום-וול

תחת צילו של עץ קרוב עצרנו למלא אוויר בצמיגים.

"אתה חייב לנסות את המשאבה שלי, היא מפנקת"

"עזוב, שלי עובדת מצויין"

"נו, קח - תראה איך זה עם צינורית"

ההמלצה המטופשת שלי עלתה לידידי בשליפת השסתום מתוך הונטיל הצרפתי שלו. כמעט נאלצנו להחליף פנימית, אך לשמחתנו גילינו ששובר השרשראות במולטי-טול שלי מתאים בדיוק ע"מ להבריג אותו בחזרה למקום. לא ברור אם הוא נועד לכך או לא אבל העיקר שזה עבד.

המשאבה מפנקת את הונטיל והכלי המציל של אחוות הכננת.

המשך המסלול לקח אותנו למקטע קצר על כביש 721. דווקא שם, במקטע עם שוליים קטנטנים וללא אפשרות לרדת לשטח - השרשרת שלי החליטה להסתבך בעצמה. הפכתי את האופניים וניסיתי להבין איך לפרום את התסבוכת - שותפי למסע, לעומת זאת, חשב שהדרך הנכונה לטפל בבעיה היא בעיטה בפדל. באופן מפתיע - זה עבד.

די בטוח שמשהו כאן לא במקום... 

את המסלול קינחנו בזוג ירידות תלולות וטכניות למדי, את הראשונה עברתי בשלום, את השניה לעומת זאת...

"הסתדרת בירידה הקודמת"

"כן, היה בסדר"

"מצויין, אז גם בזו תסתדר!"

כיאה לפתיחת הפה שלו - זה לא נגמר בטוב. ממש בתחילת הירידה לא הצלחתי להימנע מבולדר לשמאלי והגלגל הקדמי שלי נשתל. עם המומנטום שצברתי, נותר לי רק להתעופף מעל הכידון ולצלול ראש אל תוך החול.

בהתחשב במהירות שבה ראיתי את הקרקע מתקרבת, הופתעתי מאד מרכות הנחיתה. התהפכתי על הגב, מיששתי את הגפיים כדי לוודא שהכל במקום ושכבתי לנוח לרגע. החוסר המפתיע בכאב יכל להעיד על אחד משני דברים: או שלא נפצעתי בצורה רצינית, או שנפצעתי בצורה קשה אך אנדורפינים ואדרנלין ממסכים את הכאב בינתיים.

בכל מקרה, הגעתי למסקנה שלשכב קצת על הגב לא יכול להזיק. שלפתי את הטלפון ושלחתי הודעה לחבר שכבר מזמן נעלם במורד הירידה. נחתי קצת ולאט לאט הגעתי למסקנה שכנראה יצאתי בזול. כשקמתי גיליתי חבורה נפוחה מעל ברך ימין - מסתבר שהירך פגשה את הכידון בדרך לרצפה.

חתך בצורה של עדשת המשקפיים עיטר את הרקה לצד עין שמאל. נחרדתי מהמחשבה על מה היה קורה לאותה העין אילו לא לבשתי אותם.

הבולדר המפיל יחד עם המזכרת שהשאיר לי בקסדה

דידיתי בחזרה לאוניברסיטה, מתקשה מעט להפעיל כח ברגל הפצועה. לשמחתי משם נותרה רק ירידה ארוכה בחזרה הביתה. על הביקור בסינגל בן-שמן שתכננתי למחרת נאלצתי לוותר - אך רק הטיול החיפאי הזה היה שווה את ניוד האופניים כל הדרך צפונה.

נותר רק לראות עד כמה המעביר הקדמי נפגע בנפילה, הרעשים שהוא התחיל להשמיע מבשרים רעות...

הנזק?

נסיעות - 82.5 ש"ח (רכבת) + 19.8 ש"ח (אוטובוסים).

קסדה חדשה - 350 ש"ח.

כיוון/החלפת מעביר קדמי - אין לדעת.

חבלה קלה בכבוד העצמי - Priceless.

עדכון: החלפת מעביר קדמי + כבל: 180 ש"ח.